מחוף דור לקיסריה

בית גדול, בנוי לבני כורכר וידוע בכינויו בית חג'ג', מציין את החלק הדרומי של הלגונה של דור. זהו אחד הבתים המעטים שנותרו מהכפר טנטורה. הוא משמש את הדייגים של פורידיס. במלחמת העצמאות שימש הכפר טנטורה בסיס ימי שדרכו זרמו נשק ותגבורות לכפרי "המשולש הקטן" שבכרמל (ג'בע, איג'זים ועין ע'זאל). במאי 1948, במסגרת מבצע שוטר, כבש כוח מחטיבת אלכסנדרוני את טנטורה. רוב התושבים עזבו לפורידיס והדייגים של ימינו ממשיכים להתפרנס מדיג כמו אבותיהם. מבנה נוסף ששרד מהכפר הוא קבר שיח' עבד א־רחמן מוג'רימי – חדר קטן אחד מקורה בכיפה, שנמצא בתחום כפר הנופש דור.

המעגן של טנטורה יכול לשרת סירות בעלות שוקה של שניים ושלושה מ' בזכות תעלה של מים עמוקים שנוצרת מזרימת מים בין איי דור לחוף. מסיבה זו הלגונה של דור הייתה מעגן חשוב במשך דורות.

במרחק כ-150 מ' מהחוף נמצאים ארבעה איי כורכר זעירים - שחפית, דור, טפת וחופמי. האיים האלה, למעשה חלקים של רכס הכורכר החופי ששרדו עד ימינו כלולים בתחומי שמורת טבע איי חוף דור ומעגן מיכאל ואין לעלות עליהם. באים  מקננים עופות מים כגון שחפית ים ושחף צהוב-רגל והם מוקפים טבלאות גידוד רגישות. על האי שחפית נמצאו שרידי רצפת פסיפס של כנסייה מהתקופה הביזנטית. על אחד מהאיים יש כנסייה. יש חומה מכורכר שמחברת בין שני האיים הדרומיים. זו חומה מודרנית של הדייגים של דור בראשית הדרך.

השם טָפַת, למי שתוהה באשר לשם המוזר, מנציח את אחת מבנותיו של שלמה. שמות מוזרים כאלה לבנותיהם יכול לתת כנראה רק מי שהיו לו אלף נשים.

נמל טנטורה הוא אחד מ"נמלי האבטיחים" – נמלים קטנים בחופי הארץ שמהם ייצאו למצרים וללבנון את האבטיחים המפורסמים בטיבם של הארץ. הנמלים הגנו על הסירות מפני "סערות האבטיחים" - הים הגלי של אמצע הקיץ שנוצר בעבר בשל גאות הנילוס. איי דור הגנו היטב על הלגונה מפני אותם גלים.

תל דור היה הנמל העיקרי של ממלכת ישראל. במפרץ הדרומי של דור נמצאו עדויות לענף ספנות מתקופת הברונזה התיכונה (לפני 4,000 שנה) עד המאה ה-20. ייתכן שבימי קדם הלגונה הייתה גדולה יותר והגיעה עד ממזרח לתל דור, אלא שעתה היא מכוסה חול. עד היום לא נמצאו שרידים לנמל של דור ואפשר שהיה כאן רק מעגן ולא נמל.

במפרץ הדרומי של דור נמצאו שש ספינות טרופות, עשויות עץ. אחת מהן נותרה בשלמותה. גם ספינתו של הברון רוטשילד נמצאת בקרקעית המפרץ. בלגונה נמצאו בשנות ה-70 של המאה ה-20 בלגונה תותחי ברונזה ותותח ברזל, רובים ופגזי מרגמה של צבא נפוליון. לוחמיו השליכו את הציוד הכבד בנסיגתם מעכו דרומה, משום שהכביד על התקדמותם. חלק מהשלל מוצג במוזיאון המזגגה שבנחשולים.

גבעת המכל מציינת את הקצה הדרומי של מפרצי חוף הכרמל. דרומה מכאן, עד קיסריה, משתרע בקו ישר חוף חולי. שם המקום נגזר ממכל מים גדול שהיה כאן בעבר ונראה היטב ממרחקים. פתח הבאר ששאבו ממנה מים למילוי המכל מכוסה בשבכה. המים שימשו חווה חקלאית של משרד החקלאות  לחקר הדיג, שפעלה כאן בעבר.

בקטע החוף הקצר שבין הגבעה לתל דור התגלו עדויות לכעשר ספינות עתיקות בנויות עץ, מתקופת הברונזה התיכונה עד למאה ה-20. מספר הספינות הטרופות בחופי ישראל גדול מאוד משום שברוב חופי הארץ לא היו נמלים של ממש אלא רק מעגנים. המעגנים סיפקו הגנה לחלק מהסערות, אבל לא כנגד סערות גדולות ולכן ספינות רבות נטרפו תוך כדי עגינה במעגנים.

מהספינות הקדומות ביותר נמצאו רק המטענים. מהתקופה ההלניסטית ואילך נמצאו גם חלקי העץ של הסירות. ספינה אחת מהתקופה הביזנטית התגלתה בשלמותה ולאחר חקירה כוסתה מחדש בחול. שימור ספינות עץ עתיקות הוא עניין יקר ועד שיימצאו תקציבים נאלצים הארכיאולוגים להסתפק בתיעוד ואחריו הם מכסים בחול את הספינה כדי שתישמר.

במרחק של כ-100 מ' ממזרח לחוף נראה אגם מים. בתוקף אישור שניתן לניקוז בריכות דגים, נפתחה כאן מחצבה בלתי חוקית לכריית חול. הוציאו מכאן כמויות אדירות של חול שנמכרו למפעלי בטון ברחבי הארץ, עד שעמותת כחול וירוק, הפועלת למען הסביבה בחוף הכרמל, עצרה את הכרייה.

כחצי קילומטר מדרום ללגונה נמצא שפך נחל דליה, המפלס את דרכו בין בריכות דגים וביצות. במרחב הזה נמצאות שתי שמורת טבע – שמורת שפך נחל דליה, המכונה "הדיפלה הצפונית", ושמורת ביצת נחל דליה, המכונה הדיפלה הדרומית.

כל הניסיונות לאלף את הביצה ולהופכה לבריכת דגים נכשל בשל נביעות שמקשות על ויסות מפלס המים. בביצה ובגדותיה צומחים צמחים של בתי גידול לחים ובהם נדירים כגון סם-הכלב המזרחי ולפופית החיצים. צמח נדיר שנמצא בקרבת החוף הוא אמברוסיה ימית.

כ- 3 ק"מ מדרום לשפך הנחל חודר צינור מתכת לים. תפקידו לנקז את מי בריכות הדגים לים, למרחק של 300 מ' מהחוף.

בשמורת הדיפלה מתוכנן פרויקט שיקום הידרולוגי שמתחיל בקיץ 2023. רשות הטבע והגנים מובילה את המיזם, מתוקף היותה הנציגות הישראלית במאגד (קונסורציום) של האיחוד האירופי Rest Coast. מטרת המאגד היא לספק סל של כלים מתודולוגיים, כלכליים ומדינתיים להתמודדות עם האתגרים המרכזיים של מערכות אקולוגיות בסביבה החופית.

פסל האבן הבולט הוא גוש אבן בגובה כ-6 מ', שממנו גזר האמן חלל בצורת לב. הפסל נראה היטב משביל הים וכדאי לעלות אליו כדי לצפות בבריכות הדגים, במישור חוף הכרמל ובכרמל. מול הפסל נמצא מפעל פלסאון של קיבוץ מעגן מיכאל.

כ-700 מ' מדרום לפסל נמצאות הסככות של חוף הים של קיבוץ מעגל מיכאל. כ-900 מ' מדרום לחוף נמצא צינור נוסף שחודר לים. תפקידו לשאוב מי ים לבריכות קיבוץ מעגן מיכאל, המשמשות  לגידול דגי ים.

בקיץ אפשר לחצות את שפך נחל תנינים ברגליים יחפות, כשהמים מגיעים עד לקרסוליים. בחורף נעשה שפך הנחל עמוק ואין לחצותו בשל סכנת טביעה.

הנחל מתחיל את דרכו ברמת מנשה. בארבעת הקילומטרים האחרונים של מהלכו הוא נחל איתן, המקבל את מימיו מעינות תמסח. מי המעיינות לא נשאבו מכיוון שהם מליחים למדי. ממעיינות תמסחר כלול הנחל בתחומי שמורת טבע נחל תנינים.

בתקופה הרומית נבנה בשפך הנחל גשר קשתות, שנהרס במשך השנים. בשנת 1898 ביקר הקיסר הגרמני וילהלם השני בארץ ישראל. ספינתו של הקיסר עגנה בחיפה ומשם יצא ב-26 באוקטובר במרכבה לעבר יפו. לכבוד הקיסר בנה הממשל העות'מאני בשפך נחל תנינים גשר קשתות חדש (גשרים נוספים נבנו בשפך נחל מערות ובשפך נחל דליה). גם הגשר הזה נהרס ברבות השנים.

בשנת 2019 שוחזר הגשר מחדש ומטיילי שביל הים יכולים לחצות בקלות את שפך נחל  תנינים, גם בחורף כאשר המים בשפך הנחל עמוקים. שביל מוסדר מוליך מהגשר אל פסגת תל תנינים. שחזור הגשר נעשה בידי יהושע (ישו) דריי, בזכות שיתוף פעולה של רשות ניקוז כרמל ורשות הטבע והגנים.

תל תנינים, המזוהה עם העיר הקדומה קרוקודילופוליס, מתנשא מצפון לשפך נחל תנינים. התל לא נחפר בצורה יסודית. נראה כי המקום היה מיושב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הביזנטית. יש להניח שהמקום חרב בכיבוש הערבי של שנת 636.

שם היישוב נגזר מתניני היאור, שחיו בסביבה עד ראשית המאה ה-20. יש הסבורים שהתנינים שחיו כאן היו שריד לעולם חי טרופי. אחרים סבורים שהתנינים הובאו לכאן בידי האדם, אולי לשם משחקי מים של הרומאים, או על ידי המצרים הקדמונים שראו בהם בעלי חיים מקודשים.

בראש התל נראים שרידי מגדל, בריכה ואמת מים נמוכה מהתקופה הצלבנית, שהשתמרו מהמבצר הצלבני טוריס סלין ("מגדל המלח"). יש להניח שיושבי המקום עסקו באותם ימים בהפקת מלח ממי הים. ליד התל נמצאו אבני מיל של דרך רומית שעברה לאורך החוף. מצפון לתל נמצא מבנה בנוי אבני כורכר ובו רצפת פסיפס עתיקה. ליד הפסיפס התגלתה כתובת יוונית שתרגומה הוא "בימיו של ההגמון".

מראש התל נראות טבלאות הגידוד ששרדו מרכס כורכר טבוע, שחדר במקום הזה כ-400 מ' לתוך הים. מצפון לסלע היה מעגן שסיפק הגנה רעועה מרוחות דרומיות למי שנקלע לכאן שלא בטובתו. מול כפר הדייגים שמדרום לתל נמצא מפרץ קטן, שסיפק הגנה מפני רוחות צפוניות.

סירות הדייגים הססגוניות שבמפרץ הקטן מציינות אולי את כפר הדייגים האמיתי האחרון שנותר בחופי ישראל. "הכפר" אינו אלא כמה בקתות, שלוחה של הכפר הגדול ג'סר א-זרקא. בסופי שבוע ובימים שנחה עליהם רוח, יגישו הדייגים מנות דגים במסעדות המאולתרות שבחוף.

ג'סר א-זרקא (הגשר על הנחל הכחול) הוא יישוב במעמד של מועצה מקומית. שם היישוב נגזר מהגשר העתיק שבתחום שמורת הטבע נחל תנינים, מספר תושביו עולה על 15,000. מקור תושביו מכמה מקומות. הראשונים שבהם, בני משפחת ג'ורבאן, הגיעו לכאן מעמק הירדן (בערבית ע'ור) ולכן כונו ע'וארנה. הממשל העות'מאני יישב אותם כאן, בשולי ביצות כבארה, מכיוון שהיו מורגלים בחיי ביצה. תושבי הכפר התפרנסו מדיג בביצות ובים, מקדרות ומיצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה. בשנות ה-20 עבדו התושבים בייבוש הביצה וקיבלו קרקע חילופית במקום הנוכחי.

מעט ממזרח לכפר הדייגים וצמוד אליו מוצבים שולחנות פיקניק בצל עצי תמר. כ-400 מ' מדרום לכפר הדייגים נמצא חוף ג'סר א-זרקא, חוף רחצה מיוחד למגזר הערבי.

בתקופה הרומית לא היה די בבארות ובבורות המים כדי לספק מים לקיסריה המתפתחת. כדי לספק את הביקושים נבנו אמות שהביאו מים ממעיינות מרוחקים. האמות הביאו את המים בכוח הכבידה ממעיינות מרוחקים. בחוף הקשתות נשענו האמות על קשתות אבן שנבנו אבני כורכר ומכאן שמו.

נראה כי כבר הורדוס בנה אמת מים שהביאה לעיר את מי מעיינות שוני (ליד בנימינה), מרחק כ-12 ק"מ מקיסריה. האמה חצתה במנהרה את רכס הכורכר שעליו יושב היישוב ג'סר א-זרקא. אמה זו מכונה "האמה הגבוהה". מאוחר יותר היה צורך במים נוספים ובתקופתו של הקיסר אדריאונס (מאה 2 לספירה) נבנתה אמה נוספת, שהובילה מים ממעיינות מנשה, מרחק של 23 ק"מ. בקטע שבין עין צברין (ליד עמיקם) לבקעת הנדיב האמה עוברת בנקבה, שאורכה כשישה ק"מ. האמה הזו עוברת במקביל לאמה הקודמת ומבחינה ארכיטקטונית היא העתק שלה. על קירות אמה זו הציבו אנשי הלגיון השני, השישי והעשירי כתובות המעידות שהשתתפו בבנייתה. האמה הגיעה לעיר בגובה שמונה מ' מעל פני הים ושמרה על שיפוע של 0.2 פרומיל בלבד (20 ס”מ לכל ק”מ).

אמה נוספת נבנתה בתקופה הביזנטית. האמה הובילה את מי המעיינות שליד מעגן מיכאל, כ-5 ק"מ מצפון לקיסריה. מכיוון שמפלס המעיינות לא היה גבוה דיו כדי להזרים את המים, נבנו סכרים שאצרו מאחוריהם אגם בעל מפלס מים גבוה יותר.

מדרום לחוף הקשתות נקטע מהלך האמות לאורך כחצי קילומטר, במקום שנמצא בו היום מפרץ קטן. בגלל בניית הנמל של הורדוס, נקטעה אספקת החול לחוף. לשון ים חדרה ליבשה וכרסמה את הקרקע מתחת לאמות ואלה קרסו לתוך הים. מי שיתבונן בים, יוכל לראות את יסודות האמה שעוד נותרו על עומדם. קשה לקבוע מתי בדיוק נהרסו האמות בקטע זה.

כ-400 מ' מדרום לרחבת החניה של חוף הקשתות נמצא מוצא תעלת הניקוז של העיר הביזנטית. האמה מופיעה שוב בראש מצוק נמוך, מדרום למפרץ והיא נמשכת עד חומת העיר. כאן היה הדיווידריום, המקום שבו התפצלו האמות לאמות משנה שהובילו את המים לצרכנים השונים בעיר.

צמד המגדלים החצי עגולים מצפון לבית הכנסת שייכים כנראה לחומת קיסריה של ימי הורדוס.

עוד על אמות המים לקיסריה בראיון עם ד"ר עוזי עד.

משטח בטון חדש ובו שרידי פסיפס, מצפון למצודה הצלבנית וקרוב לקו המים, מזוהה עם מקום אחד מבתי הכנסת של קיסריה. לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות לזיהוי זה אלא מבנים מהתקופה הביזנטית, שאולי לחלק מהם היה קשר לבית הכנסת. הארכיאולוג מיכאל אבי יונה חפר במקום וגילה בו בין השאר שכבה מהתקופה ההלניסטית, כנראה של העיר הצידונית מגדל שרשן, שקדמה לקיסריה. ייתכן שלעיר הזו היה מעגן, אם כי לא נמצא כאן מקום למעגן טבעי.

יש המשתעשעים ברעיון שזה היה בית הכנסת שבשל אירועים שהתרחשו בו פרץ המרד ברומאים שהסתיים בחורבן בית המקדש. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר שבית הכנסת של קיסריה נבנה על אדמתו של נוכרי, שלא הסכים למכור האדמה ליהודים ואף הקשה על הגישה למקום. השיא היה כשלמחרת הופיע נוכרי בחצר בית הכנסת והעלה שם ציפורים לקורבן. היהודים הוציאו את ספרי התורה מבית הכנסת והעבירו אותם לנרבתה. המשלחת ששלחו לנציב הרומי פלורוס נאסרה בטענה שספרי התורה הוצאו ללא היתר והנוכרים בעיר טבחו ביהודים והרגו 20,000 מהם. אלה שנותרו בחיים נאסרו על ידי פלורוס. קיסריה התרוקנה מיהודיה. יהודים ממורמרים התארגנו בערים אחרות של הארץ כנגד הנוכרים שחיו בהן. אש המרד התלקחה.

למרגלות הפסיפס, במי הים, יש נביעה של מים מתוקים. הציפורים מכירות את המקום ואתם מוזמנים לעקוב אחריהן ולגלות את מקום הנביעה.

שביל הים אינו נכנס לגן לאומי קיסריה, אבל הביקור באתר מומלץ מאוד. מלבד שרידי הנמל והמקדשים, ההיפודרום ובית המרחץ, ארמון השונית והתיאטרון, תוכלו להתרשם מהקמרונות שבנה הורדוס מתחת  למקדש אוגוסטטס. בארבעת חללי הקמרונות יש תצוגה מרשימה המשלבת מיצג ויזואלי עם ממצאים ארכיאולוגים שהתגלו במהלך חפירות בקרקע ובמצולות הים. הביקור בתשלום.

לא כאן המקום לפרט על קיסריה העתיקה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. לפניכם סקירה קצירה על תולדות המקום.

כאשר עלה הורדוס על כס המלוכה ביהודה היה נחוץ לו נמל. עד מהרה התברר שהמפרצים הקטנים שבחופי ממלכתו צרים משאיפותיו של המלך. אבל לא איש כהורדוס יאמר נואש. על מקומה של התחנה הימית הצידונית הקטנה מגדל שָרְשָן (סטרטון) בנה הורדוס עיר נמל חדשה ובשנת 10 לפנה"ס חנך אותה ברוב פאר והדר. הוא קרא לה קיסריה לכבוד הקיסר הרומי אוגוסטוס.

בקיסריה שינה הורדוס סדרי בראשית. הוא בנה שובר גלים בעומק הים ויצר נמל מלאכותי ענק, מהמשוכללים ביותר בעולם הרומי. רחובות רחבים חצו את העיר התוססת לאורכה ולרוחבה ולצדם התנשאו מבני ציבור אדירים. אמות מים הובילו לעיר מים ממעיינות מרוחקים ובקצה שן סלע החודר אל הים נבנה ארמון מפואר. שרידיהם של כל אלה מפליאים את המבקר גם בימינו.

בתקופה הרומית הייתה קיסריה בירתה של ארץ ישראל ואחת הערים החשובות ביותר של הממלכה. העיר רשמה ציוני דרך חשובים בתולדות היהודים: סכסוך דמים בין יהודי העיר לתושביה הפגאנים, שפרץ בשנת 66 לספירה, הפיח את ניצוץ המרד הגדול ברומאים, שהסתיים בחורבן בית המקדש. 62 שנה מאוחר יותר נאסר בקיסריה והוצא להורג רבי עקיבא משום שתמך במרד בר כוכבא.

חותמה של קיסריה טבוע היטב גם בתולדות הנצרות. קורנליוס, שר מאה בצבא הרומי ותושב קיסריה, היה הפגאני הראשון שהמיר את דתו לנצרות. בקיסריה שהה במשך שנתיים השליח פאולוס, לפני שנשלח למשפטו ברומא, שם דנו אותו למוות.

קיסריה שגשגה גם בתקופה הביזנטית והייתה באותם ימים בירתה של הפרובינציה פלשתינה. במאה ה-7 כבשו הערבים את ארץ ישראל ורבות מעריה חרבו. קיסריה המשיכה גם אז להיות עיר מבוצרת וכלכלתה התבססה על יצוא מוצרים חקלאיים וכלי מלאכה.

קיסריה מילאה תפקיד חשוב גם בתקופה הצלבנית. המלך בלדווין הראשון כבש את העיר בשנת 1101. לאחר שצלאח א-דין המוסלמי החריב אותה, בא  במחצית המאה ה-13 מלך צרפת לואי ה-9 וביצר אותה מחדש. אבל גם החומות האדירות לא עמדו בפני הסולטן הממלוכי בייברס, שכבש אותה בשנת 1265.

... שנים חלפו. בשלהי המאה ה-19 התיישבו בחורבות קיסריה מוסלמים מבוסניה, שמצאו מקלט בארץ ישראל לאחר פלישת הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצם. הם נטשו את כפרם בשנת 1948 וסיימו את פרק ההתיישבות במקום.

גרעין הקיבוץ נוסד בשנת 1936 על ידי קבוצה של הנוער העובד וקלט מאוחר יותר קבוצה של המחנות העולים. במאי 1940 עלו 15 חברים למחנה אוהלים ליד חורבות קיסריה ועסקו בדיג בשיתוף פעולה עם דייגים ערבים. מאוחר יותר הגיעו למחנה האוהלים חברים נוספים. עם ראשוני הקיבוץ נמנו חנה סנש והסופר אהרון מגד.

בשנת 1941 התיישבו חברי הקבוצה בנקודת הקבע, שבה נמצא הקיבוץ כיום והחלו לעסוק גם בענפי הלול והמכוורת, תיירות שיט, אירוח לסעודות דגים והדרכה בקיסריה.

משנת 1943 שימש קיבוץ שדות ים בסיס לפלוגה הימית של הפלמ"ח (פלי"ם) וקלט בחופו חמש ספינות מעפילים. בשל פעילותו המחתרתית ערכו הבריטים  חיפושים בקיבוץ וב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) עצרו את כל הגברים שבקיבוץ למשך כמה חודשים.

בראשיתו התבסס הקיבוץ על דיג. במשך שנים רבות התבססה פרנסת הקיבוץ על מפעל השיש אבן קיסר, שנסגר בשנת 2024. ענפים מרכזיים בקיבוץ הם גידולי שדה ותיירות. הקיבוץ מפעיל את מועדון השיט המוביל הפועל שדות-ים, שבו פעלו שייטים ישראליים שנעשו אלופים אולימפיים ואלופי עולם בשיט מפרשיות. בקיבוץ שוכנים המוזיאונים בית חנה סנש ומוזיאון אוצרות קיסריה.

מרכז ימי קיסריה הוא אתר נופש שפעיל קיבוץ שדות ים. המרכז מציע  חדרי אירוח באווירה כפרית, חוף ים יפהפה (ללא פיקוח מציל), מועדון שיט ומתקני ספורט.