משמורת חורבת קרתא לחוף נווה ים

מרחבת החניה מקשר שביל מסומן שחור אל תצפית הבריכה. השביל "הכחול" שפוגשים בדרך הוא מסלול מעגלי בשמורת חורבת קרתא.

גרם מדרגות עץ, שנתרם על ידי חברת המלח, מוביל לגג של בריכת בטון מתקופת המנדט. הבריכה שימשה את החקלאים ואת מחנות הצבא הבריטים שפעלו בסביבה. כדרכן של בריכות מים, גם זו נמצאת במקום רם בשטח, דבר המבטיח תצפית מרהיבה לכל העברים. בדרך כלל העיניים נשואות מערבה, אל מפרצי עתלית ואל המבצר הצלבני שבחצי האי.

למרגלותינו, מצפון, פורץ נחל אורן את רכס הכורכר. מעבר לו נראים, בין השאר, בית הקירור שנבנה בימי המנדט ומחצבות מאותם ימים, מחנה המעפילים עתלית ומושב מגדים. במזרח נראים הערוץ העמוק של נחל אורן המתחתר ברכס הכרמל וחוות אהרונסון. דרומה משם נראים  שמורת נחל מערות והיישוב עין הוד. בדרום נראים עתלית, מתקנים של מחנות חיל הים, בריכות האידוי של מפעל המלח ומפעל כרמל כימיקלים ובמערב – מבצר עתלית המפורסם.

מדרום לבריכת המים פעורה מערה חצובה. נראה כי במקורה, בתקופה הרומית, שימשה לקבורה. בתקופה הצלבנית הרחיבו את המערה והפכו אותה לאורווה. במערה חצובים אבוסים ושקתות ואבוסים ולידם נחצבו בסלע חורים לקשירת הסוסים.

השביל המסומן כחול מגיע לשרידי מצודת דטרוא (ח'ירבת דוסטרי) –מצודה צלבנית קטנה חצובה בסלע הכורכר. אפשר לעלות לראש המצודה בסולם יתדות הקבועים בסלע

המצודה נבנתה במאה ה-12 והיא מוקפת חפיר עמוק ובו חצר שחצובים בה עשרות אבוסים. מהמצודה שרדה בעיקר קומת הקרקע ואילו מהקומה השנייה שרדו רק כמה אבני גזית. בזמן המצור שהטילו המוסלמים על מבצר עתלית, הרסו הצלבנים את הקומה השנייה של מצודת דוסטרי כדי למנוע מהצבאות המוסלמים להשתמש בה.

המצודה שמרה על המעברים בנחל אורן ובבאב אל-עג'ל, המובילים היישר אל מבצר עתלית. ייתכן שזה היה מקומה של חורבת קרתא, מקום שבמאה הרביעית תיאר הנוסע מבורדו כתחנת דרכים. כדאי לשים לב לשני בורות מים, אחד בראש החורבה ושני ממש בצד השביל, בקיר החיצוני המערבי של המצודה. הבור התחתון אסף מים באמצעות צינור חרס שניקז את גג המצודה ואפשר היה לשאוב ממנו מים מהקומה השנייה וממפלס הקרקע. ליד הבור התחתון נמצאת שוקת קטנה להשקיית סוסים ובהמות המשא. א. בור המים העליון מכיל מים רוב ימות השנה

המרחב שמסביב למבצר הוא שמורת טבע חורבת קרתא. הצמחייה עשירה. הצמחים הבולטים בנוף הם אלת המסטיק וסירה קוצנית. בחורף מכסים עלי החצבים את השמורה במרבד ירוק ובסוף הקיץ יגיחו מן הקרקע היבשה גבעולי החצבים הגבוהים. עצי החרוב לובשים כאן צורת "דגל": נופם פונה מזרחה משום שהענפים שפונים למערב "נשרפים" מרוח הים הנושאת רסס מלוח. בחורף ובאביב תמצאו פה רקפות, כלניות ושלל פרחים אחרים. בדצמבר פורח ברכס הזן החופי של כרכום גיירדו, מין נדיר שצומח רק ברכסי הכורכר של חוף הכרמל והשרון ולא בשום מקום אחר בעולם.

בדרך לבאב אל-עג'ל עוברים ליד מערת קבורה חצובה, ששימשה את החוצבים הצלבנים. ליד המערה יש שוקת בנויה ובתוך המערה מדפי קבורה עליהם הניחו את הגוויות. המערה נמצאת על השבית בדרך לבאב אל-עגל.

מחצבות קדומות ברכס עתלית

לאורך רכס עתלית קיימים שני סוגים של מחצבות מהתקופה הצלבנית.

א. מחצבות ששימשה גם קו הגנה ראשון למבצר הצלבני. מחצבות אלה משתרעת לאורך ארבעה ק"מ, מנחל אורן עד מרכז עתלית. המהנדסים הצלבנים תכננו מראש את מערך המחצבות וקווי ההגנה. הם חצבו בעיקר את השוליים המזרחיים של הרכס, הרחוקים יותר מהמבצר. הם חפרו ברכס תעלה ובה חריץ, ונעצו בו טריזי עץ ומתכת שניתקו את מסלע האם גושי סלע גדולים, ששקלו מאות טונות. מגושי הסלע הם חצבו את אבני הבניין והעמיסו אותן על עגלות משא שנסעו למבצר. הצלבנים הותירו מהרכס קיר גבוה - חומה כנגד התקפות ממזרח. שיטת חציבה זו מייחדת את עתלית.

החומה החצובה יצרה קו הגנה רצוף, אך הצורך להעביר את האבנים מערבה, למבצר, אילץ את הצלבנים לחצוב מעברים. ברכס עתלית התגלו שבעה מעברים ובקרקעיתם עוד נותרו החריצים שיצרו גלגלי העגלות בסלע. ליד הכניסות לדרכים החצובות היו מחנות חוצבים ועמדות משמר.

ב. היו גם "מחצבות מדורגות", העשויות כמדרגות במקומות שבהם הפרידו את האבנים מהסלע. במחצבות אלה חצבו את האבנים מהסלע בגודל הרצוי. מחצבות דומות קיימות במקומות רבים ברכסי הכורכר שבחוף הכרמל וברחבי הארץ.

בנוסף למחצבות האלה התגלו ברכס עתלית מחצבות קדומות יותר, כנראה מהתקופה הפרסית, שבהן חצבו אבנים לבניית הנמל שבמפרץ הצפוני של עתלית.

במורדות המערביים של הרכס התגלתה מחצבה שבה חצבו אבני ענק, באורך כמה מטרים. ייתכן שבאבנים אלה השתמשו לבניית יסודות המבצר והחומה שעל חצי האי.

ברכס הכורכר של עתלית נחצבו שבעה מעברים, שהיו דרושים להעברת האבנים שנחצבו בו לבניית מבצר עתלית. כל המעברים צוידו בתקופה הצלבנית בשערים ואפשר היה באמצעותם לחסום את הדרך. כך הפך רכס הכורכר לחומת מגן וקו הגנה ראשון למבצר.

באב אל־עג'ל (שער העגלות), אחד המעברים האלה, זכה לכבוד מיוחד. המעבר הורחב לכבוד הקיסר הגרמני וילהלם השני, שביקר בארץ בשנת 1898. הקיסר עשה בכרכרה את הדרך מנמל חיפה לירושלים ועבר גם כאן.

מוסתר קמעא מאחורי עץ חרוב נמצא משטח בטון מוגבה, שהיה בעבר עמדת שמירה של צה"ל. סולם ברזל קטן מוביל לעמדה. למרגלותיה בנויה לתפארה שכונת הרכס של עתלית. השכונה נבנתה על מקומה של מחצבה גדולה מתקופת המנדט הבריטי. מהכורכר הקשה שברכס חצבו את האבנים לבניית שוברי הגלים של נמל חיפה. מאוחר יותר ניצל צה"ל את השטח לאחסון תחמושת ומעמד המשמר פקחו עין על המקום. מעבר לשכונה נראים היטב מבצר עתלית ובריכות המלח.

מדרום לשכונת הרכס עובר השביל ממערב למחצבה עתיקה מטיפוס המחצבות המדורגות. אי אפשר להתעלם מהמראה המיוחד של המחצבה, שסיפקה אבנים לבניית מבצר עתלית. מצורת המדרגות אפשר ללמוד על גודל הבלוקים שחצבו במקום. שביל "שקוף" יורד אל תוככי המחצבה (זהירות!) ומעניק חוויית ביקור מיוחדת. בקצה המערבי של המחצבה צומח עץ חרוב גדול ונותן צל.

בהמשך השביל, לאחר שחולפים על פני מערבים נוספים, מגיעים לדרך חצובה ולשער מסותת היטב, שנמצאים ממערב לרחוב התכלת שבשכונת יפה נוף. השער מכונה באב אל הווא (שער הרוח). בצדי השער נראים חורים חצובים ששימשו לנעילת בריח השער. ממערב לשער נראית דרך חצובה היטב. במקום זה יש נתיב גישה חופשי לציבור העובר בין שני בתים פרטיים ומחבר את שער הרוח למגרש חנייה שנמצא ברחוב התכלת.

עמדת הבטון הזו, הצופה על עתלית, היא אחת מכמה עמדות שנבנו סביב המושבה עתלית בתקופת "המרד הערבי" (1936-9) כדי לאבטח את המושבה מפני מתקפות של ערבים. העמדה צפתה על הכפר טירה, שתושביו התנכלו לאנשי המושבה. למרגלות התצפית הייתה הגורן המשותפת של המושבה – כיום שכונת הגורן.

כ-300 מ' מדרום לפילבוקס נמצאים באב אל-מקעטי (השער הקטוע) ושרידי מחנה חוצבים. המחנה הוא חצר בגודל כ-25X25 מ' מוקפת חומות חצובות בסלע בגובה עד שלושה מ'. לחצר יש שני פתחים לעגלות משא ופתח אחד להולכי רגל. יש להניח שהפתחים נסגרו בלילות והחצר שימשה אז מחנה לפועלים, מכלאה לבהמות המשא ולסוסים ולאבטחת השוהים בה. ביקרות החצובים נחצבו אבוסים וחורי קשירה לבהמות המשא, שמשכו עגלות עמוסות בחומרי בנייה אל מבצר עתלית. גומחות לנרות שמן מלמדות שהמקום היה פעיל גם בשעות החשכה.

בכניסה המזרחית לשער הקטוע יש מצוק בגובה כמטר וחצי, שנוצר כנראה בעת החציבה של אבני הבניין בצד המזרחי של הרכס. במצוק, שכיום עולים אליו בגרם מדרגות עץ, חצובה סדרה של שקעים בגודל כף רגל (מדרגות כף רגל), שנועדו להקל על הולכי רגל לעלות למחנה החוצבים. דרך חצובה יוצאת מהאגף המערבי של מחנה החוצבים אל המבצר.

למרגלותיה המזרחיים של הגבעה, מדרום לתצפית, נמצא גן זיכרון לבני עתלית שנפלו במלחמת העצמאות. בגן נמצאת מבואה לשביל טיול העובר באתרי רכס הכורכר של עתלית. במבואה יש ספסלי אבן, מצללה, מפת השביל ותמונות הממחישות את אתרי הרכס.

מהמעבר המערבי של מחנה החוצבים צועדים כמה צעדים דרומה לבית הכנסת המרכזי של עתלית. בית הכנסת נבנה למרגלות חומה חצובה שהייתה חלק ממערך המחצבות ומחנה החוצבים הסמוך. ליד בית הכנסת חצוב טור של אבוסים ומעליהם קיר כורכר ובו קולומבריום – כוכים לגידול יונים.

ברחוב נמצא גן הזיכרון המנציח את זכרו של סרן שרון אלמקייס, לוחם חטיבת גולני שנפל בקרב בהר דוב בינואר 2005. שער הגן בנוי משלושה סלעי בזלת גדולים המעוצבים בדמות דולמן עתיק. ליד הגן השתכנו בשנת 1936 חברי קיבוץ עין הים בחלקה בת כ-10 דונם שרכשו במקום. החברים עבדו במשקי האיכרים של עתלית, במפעלי חברת המלח, בדיג ובענפים חקלאיים שהקימו. תחילה התגוררו באוהלים ואחר כך בצריפים. הבתים הקטנים שברחוב, הבנויים אבן, שימשו בתי ילדים. כפעילי ארגון ה"הגנה" נהגו לעלות על רכבות נשק של הבריטים ולהשליך מהרכבת הנוסעת נשק ותחמושת. קיבוץ עין הים איננו קיים עוד. חבריו הקימו את קיבוץ עין כרמל, השוכן כשני ק"מ ממזרח לעתלית. עשרת הדונמים של קיבוץ עין הים הועברו לעתלית.

התותח הבולט ברחוב הסלע מציין את מקומו של גן הזיכרון. הגן מנציח את בני עתלית שנפלו במערכות ישראל.

זה המקום היחיד שמותר להולכי רגל לחצות בו את המסילה. המעבר מאובטח במחסום. אין לעלות על המסילה כאשר המחסום חוסם את המעבר, גם לאחר שרכבת חלפה במקום (יש אפשרות שרכבת אחרת מגיחה מהכיוון השני).

בעתלית החלו להפיק מלח בישול כבר בימי קדם, אולי אף בתקופה הפרסית (מאה 6­-4 לפנה"ס). אגני האידוי הקדומים שכנו באבוסים הנמוכים שבין רכסי הכורכר, במקום שבריכות המלח של המפעל המודרני נמצאות בו.

תעשיית המלח החדשה בעתלית החלה בשנת 1922 ביוזמתו של מרדכי סורדין, שניהל מפעל מלח ברוסיה. חברת המלח בארץ ישראל קיבלה מממשלת המנדט זיכיון להפיק מלח מאזור הביצות של עתלית. בימינו, רוב מלח הבישול של חברת תעשיות מלח לישראל בע"מ מופק באילת. בבריכות עתלית מפיקים רק כ־1.5% מכמות המלח המופקת בישראל.

על אף שאינן טבעיות, הבריכות הן בית גידול מעולה לעופות שניזונים מהסרטנים ומהאצות המתפתחים במים המלוחים. בקיץ מקננים בבריכות עופות ים כגון שחפית ים, שחפית גמדית ושחף צהוב-רגל. בחורף מבלות בבריכות להקות של פלמינגו כמו גם מינים רבים של עופות מים אחרים ובהם חופמאים כגון תמירון, סיקסק וסיפן.

בבריכות המלח שוחה גם שייט נודד, מין סרטן פולש, גדול ואגרסיבי, שגופו עשוי להגיע לרוחב 25 ס"מ ללא הצבתות. הוא אוכל כל ובצבתותיו האימתניות לוכד דגים ללא שום בעיה.

שמורת החוף משתרעת בין אי מלח שמדרום למבצר עתלית עד אי תמנון, ליד חוף נווה ים, אזור המכונה בליטת עתלית. חלק מהשמורה נמצא בחוף וחלק בתחום הים. רוב שטח השמורה כלול בתחום שטח סגור של חיל הים ומערכת הביטחון.

שביל הים עוקף את השטח הצבאי הסגור. ליד הגדר הדרומית של השטח הסגור נמצא מפרץ קטן ובו שכבות נטויות של סלעי חוף עשויים צדפים ושברי צדפים. באזור זה, המשמש גם לניקוז הדרומי של בריכות המלח, הייתה לפני כ-4,000 שנה לגונה רדודה, שהפכה מאוחר יותר לביצת מלח. הצמח הבולט ביותר בחוף הסלעי הוא קריתמון ימי, המצמיח בקיץ סוככים פורחים בצהוב.

ב"מפרץ נון" שמדרום לשטח הצבאי, שנקרא על שם מפעל שימורי הדגים נון שפעל כאן בעבר, נמצאות הבריכות הדרומיות ביותר של מפעל המלח. אלה הן בריכות המלח הנמוכות ביותר מבחינה טופוגרפית. כאן גם נמצא הצינור המוביל את עודפי המים מהבריכות אל הים. במקום הזה היה מפרצון ובעת סערות חדרו אליו מי הים ויצרו ביצות מלח.

בין המפרץ הזה לחוף נווה ים נמצא מפרץ נוסף, שגרות בו זמנית משפחות שפונו מצפון רצועת עזה. במפרץ הזה מתכננים לבנות כפר נופש. בכף הסלע שמדרום למפרץ נמצאים המבנים הראשונים של קיבוץ נווה ים ובהם חדר האוכל הראשון של הקיבוץ. במקום זה מתוכננת להיבנות טיילת חוף, במקומו של פארק המים הנטוש.

ממערב לפארק המים נמצא מעגן קטן, חצוב בסלע. המעגן שימש את סירות הדיג של אנשי הקיבוץ, ההגנה והפלי"ם. התעלה החצובה שמקשרת את המעגן עם הים עשתה את גבעת הכורכר הקטנה שממערב לה לאי. אפשר לעלות על האי ולחצות את התעלה בגשר בטון ובו שרידי מגוף ברזל. המגוף מנע כניסת חול למעגן וסייע בוויסות זרימת המים מהים. מאוחר יותר גילו שהמגוף אינו מביא תועלת וביטלו אותו והזרימה של מי ים מהמעגן וממנו חופשית.

במערבו של האי יוצרים גלי הים מזרקת מים - "הגייזר" של נווה ים. הגייזר איננו אלא סילון מים שנוצר בזכותו של מקרה מוצלח. מי הים, המכים בגבעת הכורכר, פרצו בה מנהרה תת-קרקעית, כמעט תת-מימית. בקצה המנהרה ישנו פתח צר. כאשר גל גדול חודר פנימה, הוא דוחס את האוויר הכלוא במנהרה. המים והאוויר הדחוס נפלטים כמו סילון של לווייתן לגובה של כמה מטרים ובקיץ נעים מאוד לחטוף את רסיסי המים שלו.