מראש הנקרה לחוף שבי ציון

מעבר הגבול בין ישראל ולבנון, משמש בעיקר למעבר אנשי או"ם והכוח הרב לאומי (יוניפי"ל). המעבר היה עד  לאירועים מרגשים ויוצאי דופן ובהם עסקת חילופי גופות בין חללי צה"ל לשבויים ולהרוגים של ארגון חיזבאללה.

לסלע שלפני המעבר מוצמדת לוחית מתכת המציינת את הנקודה הצפונית ביותר בשביל הים.

אתר התיירות ראש הנקרה ונקודת התצפית

אתר התיירות ראש הנקרה מפעיל מאז 1968 רכבל היורד לנקרות הטבעיות, שנוצרו ממכות הגלים ברכס הסולם. אורכן הכולל של הנקרות כ-200 מ'. ביקור באתר כולל גם צפייה במיצג האורקולי "הים והסלע", המוצג במנהרת הרכבת. עוד באתר: מסעדת הצוק - מסעדת שף המשקיפה על הים, מרפסת תצפית על הנוף המרהיב של חוף מערב הגליל ואפשרות לטיולי אופניים ורכב חשמלי.

מקור השם "ראש הנקרה" (בערבית: ראס א-נאקורה), הוא בנקרות – החללים שניקרו גלי הים במצוק רכס הסולם, הצונח בתלילות אל הים. הרכס המיוחד הוכרז שמורת טבע – שמורת ראש הנקרה.

בחתך הצר והארוך שברכס הכורכר עברה מסילת הברזל שקישרה את חיפה עם ביירות. זה סיפורה: במלחמת העולם השנייה התמודד הצבא הבריטי עם הצורך להעביר דרומה כוחות וציוד צבאי לנוכח הצבא הגרמני שהתקדם באפריקה לעבר מצרים. חיבור מסילת החוף עם רשת הרכבות בלנון ומשם צפונה לטורקיה נועד לסייע למשימה זו. הדבר התאפשר לאחר שהבריטים כבשו ב-1941 את לבנון.

במשך כשנה בלבד סלל הצבא הבריטי את 240 הקילומטרים החסרים להשלמת המסילה. ברכס הסולם, היורד היישר אל הים, נחצבו שתי מנהרות באורך כולל של כ-200 מ' וביניהן נבנה גשר. המנהרות נחנכו ב-24 באוגוסט 1942. קו הגבול בין ישראל ולבנון עובר במנהרה הצפונית ולפיכך היא נאטמה. המנהרה הדרומית היא חלק מאתר התיירות של ראש הנקרה ומציגים בה את המיצג האורקולי "הים והסלע".

הרכבת פעלה רק כשש שנים, עד  מלחמת העצמאות ונועדה בעיקר לצרכים צבאיים של הצבא הבריטי. רכבת יוצאת דופן עברה כאן בקיץ 1944 כאשר הגרמנים החליפו פליטים יהודים ממחנות הריכוז בגרמנים ממוצא טמפלרי שחיו בארץ ונחשבו בעיני הבריטים נתיני אויב.

בליל הגשרים, 16­-17 ביוני 1946, החליטה מפקדת ההגנה שלא לפגוע בגשר שבין המנהרות, אבל במלחמת העצמאות לא נמלט הגשר מגורל זה. בלילה הגשום והסוער של 14 במרץ 1948 יצאו לוחמי גדוד 21 של חטיבת כרמלי לפוצץ את הגשר שחיבר בין המנהרות כדי למנוע מכוחות לבנוניים לחדור לישראל ולהפסיק את העברת הנשק והתחמושת מלבנון לערביי הארץ. הגשר אמנם לא קרס אך נפגע קשה ונסיעת הרכבת פסקה.

טיילת ראש הנקרה 

לפני שעוזבים את מבתר מסילת הברזל המנדטורית, כדאי לקפוץ לכמה דקות לטיילת קצרה העוברת על שפת המים. הטיילת נמצאת בין הקצה הצפוני של סלעי הכורכר בישראל למצוק הגירי של רכס הסולם. חדי עין, אם יביטו מהטיילת דרומה, יוכלו להבחין שסלעי הכורכר נרבדו כאן על הסלעים הגיריים, שרק פיסות מעטות מהן חשופות לאוויר העולם. תופעה גיאולוגית כזו קיימת בחוף הישראלי רק כאן. סלעי כורכר רגבה נוצרו לפני כ-150,000 עד 200,000 שנה.

"משרפות ים"

מדרום לטיילת ראש הנקרה עובר שביל הנקרה על סלעי כורכר רגבה. קרוב לים נראים משטחי סלע חצובים. משטחים אלה מכונים לעתים "משרפות ים", או "משרפות מִיָּם", על שום השערה לגמרי לא מוכחת שבמקום הזה הפיקו מלח ממי ים לאחר שחום השמש אידה ("שרף") את המים. הגיונית יותר ההשערה שבעבר הקדום חצבו את שכבת הסלעים שמעל לכורכר רגבה והשתמשו בהם לבנייה ומה שאנו רואים בימינו הם סימני החציבה. למטיילים בקטע זה של שביל הים מזומן מתקן הפקת מלח כ-3 ק"מ מדרום לכאן.

חוף בצת הוא חוף רחצה מוכרז של המועצה האזורית מטה אשר. הכניסה לחוף ללא תשלום.

יובליו העיליים של נחל בצת נמצאים ליד הכפר הלבנוני עיתה א-שעב. הנחל, שאורכו כ-21 ק"מ, נקרא על שם בצת הקדומה, ששכנה בגדתו הדרומית, לא הרחק מהמקום ששלומי נמצאת בו בימינו. הנחל מקיים חורש ים תיכוני מפותח, נובעים בו מעיינות ולאורכם צומחים עצי דולב מפוארים, עצי ערבה וצמחיית גדות עשירה.

שפך הנחל מעניק הזדמנות לחולות החוף לחדור מעט לעומק היבשה וליצור גוש חולות גדול יחסית לאזור מישור חוף הגליל.

שלט עץ בקרבת השביל מכריז על החניון. החניון, כ-50 מ' ממזרח לשביל, נהנה מצל עצי אורן ואקליפטוס . החניון, באחריות קק"ל, מצויד בשולחנות פיקניק ובפחי אשפה.

כ-700 מ' מדרום לחניון אביטוב יש רחבת חניה בצד המערבי של הטיילת. מי שייגש לחוף, כ-50 מ' מדרום לרחבת החניה, יגלה תעלה חצובה ברוחב כ-20 ס"מ ובעומק כ-15 ס"מ, שקולטת מי ים כאשר הגלים מתנפצים אל החוף. זוהי תעלה אופיינית להעברת מים אל אגן ששימש בעבר להפקת מי מלח.

במקום זה נמצאים משטחי סלע חוף הקרוי בפי הגיאולוגים פרט יָסָף. זהו סלע חוף קדום יחסית, שנוצר בהצפת הים האחרונה, לפני כ-120,000 שנה. לא היינו מטריחים את הקוראים בפרט זה, אלמלא מאובני קונכיות באורך כ-6 ס"מ, שאפשר למצוא בסלע. המאובנים שייכים לחילזון ימי בשם סטרומבוס בובוניוס (Strombus bobonius). מין זה, שחי בימינו בים טרופי. נכחד מהים התיכון לפני כ-12,000 שנה ורק נציגיו נותרו כאן לעטר את הסלעים שלנו. אנא, אל תפגעו במאובנים אלה.

אנדרטת ההעפלה ניצבת על משטח סלע חופי, שכמעט ונושק לגלי הים. האנדרטה, מעשה ידיו של הפסל והצייר יחיאל שמי מקיבוץ כברי, נעשתה מחלקי ספינת המעפילים פַּאטְרִיָה בשנת 1968 ישנה כהוקרה למפעל ההעפלה ולספינות המעפילים שנחתו בחוף ליד נהריה.

למרגלותיה הדרומיים האנדרטה חצובה בסלע הכורכר גת עתיקה ובה שני משטחי דריכה. הפתחים שדרכם זרם התירוש לבור האיסוף נותרו על כנם. גת כה קרובה לים היא עניין נדיר, אבל זה היה המקום הסלעי האפשרי לחציבת גת עבור מי שגידל גפנים בחולות מישור החוף.

כאן, בקול ענות חלושה, מסיים את דרכו נחל כזיב, הנחל הארוך בגליל. נחל כזיב מנקז את המורדות המערביים של הר מירון ומגיע לכאן לאחר שחצה את הגליל המערבי. בנחל נובעים מעיינות גדולים, אך בקיץ אין בכוחם להגיע עד לים.

במקום הזה מתחיל את דרכו שביל מים לים, החוצה את הגליל כולו ומגיע לכנרת. מי שיצעד כ-100 מ' מזרחה שביל הזה (מתחת לגשר כביש 4), יגיע לגשר הישן של הרכבת ולאנדרטת יד לי"ד.

ב"ליל הגשרים", הלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946, יצאה יחידה של הפלמ"ח לפוצץ את גשרי הכביש ומסילת הברזל הנטויים על נחל כזיב, כדי  לחבל בתנועת הצבא הבריטי. הכוח הלוחם התגלה על ידי הבריטים לפני שהגיע ליעדו, ועל כן נערכה ההסתערות תחת אש. במהלך ההסתערות נהרג יחיעם וייץ. בעת פיצוץ הגשר נהרגו עוד 13 מלוחמי היחידה. בתום הפעולה הועברו הפצועים לקיבוץ מצובה ושאר הלוחמים התפזרו מיד, בטרם החלו חיפושי הבריטים. האנדרטה, בגדה הצפונית של נחל כזיב, מנציחה את זכרם של 14 הנופלים.

ממזרח לאנדרטה הקימה קק"ל חניון נופש ומערך שבילים נגישים.

זהו אתר עתיקות המשלב חוף רחצה נאה במיוחד. רשות הטבע והגנים טיפחה את האתר והפכה אותו לאתר רחצה ייחודי, בעל שתי בריכות ים - בריכה של מים רדודים ובריכה של מים עמוקים. בפארק יש מדשאות רחבות ידיים, המשתרעות על 25 דונם, חורשות צל, שולחנות פיקניק ומתקני  צלייה (מנגל), מתקני שעשועים לילדים, מקלחות ושירותים, שירותי הצלה, מזנון ומסעדה. בגן לאומי אכזיב מפעילה רשות הטבע והגנים  חניון לילה.

בתחום  הגן הלאומי שכנה עיר הנמל הקדומה אכזיב. היישוב במקום נוסד בתקופה הכנענית התיכונה (מאה 18 לפני סה"נ). המתיישבים הראשונים העמיקו את אפיקו של נחל כזיב, העובר מצפון לאתר, והפכו אותו למעגן. כדי למנוע את סתימת המעגן בסחף הנחל, הם סכרו את האפיק במעלהו והעתיקו את שפך נחל כזיב צפונה. הנחל נשפך לים דרך פרצה מלאכותית שנחצבה ברכס הכורכר, מצפון ליישוב, כך שהאפיק המחודש השתלב במערך הביצורים של האתר.

אכזיב נזכרה במקרא כעיר כנענית שבני שבט אשר לא כבשוה: "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב…" (שופטים א 31). בתקופת מלכי ישראל השתלטו הפיניקים על האזור. הם פיתחו את נמל אכזיב, ששימש להם בסיס חשוב במסעות המסחר הימיים שלהם. מקורות אשוריים מדווחים על כיבוש העיר בידי סנחריב במסעו השלישי לפיניקיה ולארץ ישראל (701 לפני סה"נ). מתקופה זו התגלו באכזיב מצבות אבן הנושאים שמות עבריים כמו "זכרמלך" ו"עבד שמש בן…".

בתקופת המשנה נקרא המקום כזיב, או גזיב. על פי המקורות היה כאן בית כנסת. תושבי המקום עסקו בחקלאות, בדיג  ובספנות. ענף כלכלי מיוחד, אופייני ליושבי ערי החוף, היה הפקת צבעי תכלת וארגמן מחלזונות ימיים. לצבעים אלה היה ערך כספי רב בימי קדם.

בתקופה הצלבנית נקרא המקום קסטל אינברט (אימברט) על שם האביר הומברטוס דה פאצ'י, שקיבל את המקום לרשותו מידי מהמלך הצלבני בלדווין הראשון (1104 לספה"נ). הסולטן הממלוכי בייברס כבש את אכזיב, כנראה בשנת 1271. מאז ישב כאן כפר קטן בשם א-זיב, ששמו שמר על צליל השם של היישוב הקדום. נראה כי בתקופה זו עברו התושבים להשתמש כנמל במפרץ שמדרום  לתל, שנודע בערבית בשם מינת א-זיב (נמל אכזיב). רוב השרידים שנראים כיום בשטח נותרו מן הכפר הערבי הנטוש א-זיב ומהמבצר הצלבני שהיה כאן.

מסביב לאכזיב נחפרו בתי קברות אחדים והתגלו ממצאים רבים – צלמיות ומצבות, קנקני אגירה וכלי יבוא מארצות שכנות. בין הממצאים גם כלי חרס מחופים בצבע אדום ומלוטשים באבניים בצורה מיוחדת, תופעה שהעניקה להם את השם "כלי אכזיב".

החציבות הרבות שמסביב לאתר, חלקן בסלעי הים ואף באיים, הן ברובן מחצבות, מהן הפיקו אבני בניין. נחצבו גם בריכות לגידול דגים ולאחסון דגים שניצודו בים. בבריכות רדודות נהגו גם לאדות מי ים כדי להפיק מהם מלח ולגדל בהן את החילזון הימי ארגמונית, שממנו הפיקו את צבע הארגמן.

שביל הים מאגף ממזרח את גן לאומי אכזיב. בדרך: הפתעה: קטע באורך של כ-100 מ' שהשתמרה בו היטב מסילת הברזל המנדטורית של הרכבת לביירות.

הדרך הסלולה שלאורך החוף, בקצה הצפוני של נהריה, מחלקת את חורבת נמל אכזיב לשניים – אחד ממזרח לדרך ושני ממערב לה, צמוד לחוף הים. בחלק המזרחי נמצא מכלול של קברים קדומים, הידוע כבית הקברות הדרומי של אכזיב העתיקה, אח לקברים נוספים שנמצאים מצפון לתל אכזיב וממזרח לו. החפירות בבתי הקברות הניבו ממצאים מתקופת הברונזה, תקופת הברזל, התקופה הרומאית, התקופה הביזנטית, התקופה הצלבנית ומימי הביניים. ממצאים רבים שייכים לתרבות הפיניקית.

בשנים 1986 עד 1988 חפרה אילת מזר בבית הקברות הדרומי וחשפה קברים ובהם ממצאים פיניקיים  מתקופת הברזל עד התקופה הפרסית. בבית הקברות הזה התגלו, בין השאר, קברים בנויים מהמאה ה-11 לפנה"ס, הזמן שבו התיישבו גויי הים במישור החוף. מהמאה ה-10 לפנה"ס ניכרת בממצאי הקברים השפעת התרבות הפיניקית של סוף תקופת הברונזה המאוחרת. בבית הקברות התגלה גם מבנה קרמטוריום (תופת), שנבנה במאה ה-10 לפנה"ס, היחיד בעולם הפיניקי שהתגלה עד כה. המבנה היה מוקף כלי חרס שהכילו אפר מתים ולידם מצבת אבן (סטלה). עד כה התגלו כדי אפר של אנשים ונשים בוגרים, אך לא של ילדים. כן נמצא גם קבורה בכלי חרס. נראה כי בתופת שרפו גופות של נקברים ולא אנשים חיים.

בקברים התגלו צלמיות, כלי חרס רבים, כלי נשק כגון ראשי חנית וגרזן, כלי עבודה חקלאיים – מעדר, מגל, חרפושיות ותכשיטים מתכשיטים שונים. על פי הממצאים ואתרי הקבורה הרבים שנמצאו באזור ניתן להסיק כי אכזיב של תקופת הברזל הייתה עיר מרכזית, והיא המשיכה לשגשג גם בתקופת המשנה.

ממערב לדרך הסלולה, מעבר לגדר, נמצאים שרידי מתקני נמל עתיק, אחד מנמלי אכזיב הקדומה.

בימי מלחמת העולם השנייה שלטה בסוריה ובלבנון ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל חששו שהגרמנים יפלשו לארץ ישראל בדרך הים מלבנון. כדי לקדם מראש אפשרות להנחתת טנקים ושיריוניות בחוף נהריה, הציבו הבריטים בחוף נהריה קוביות בטון גדולות, שאורך צלעותיהן כמטר וחצי. הקוביות הוצבו במרחק של קצת פחות משלושה מטרים זו מזו. כרוחבו של טנק גרמני בערך. הקוביות הוצבו במקומות שבהם היה חוף "חלק", עמוק וללא מכשולים, מקומות נוחים להנחתת נחתות. המלאכה הוטלה על חברת "סולל בונה".

בשנת 1943, לאחר קרב אל-עלמין, הוסר איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל. כמה קוביות בטון רוכזו במקום שזכה לכינוי "חוף הקוביות", זיכרון מאותם ימים מסוכנים.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגבילו שלטונות המנדט הבריטי עליית יהודים לארץ ישראל. היישוב העברי החליט לפרוץ את המצור הבריטי בכל דרך אפשרית. העפלה מאורגנת לארץ ישראל התבצעה משנת 1934 עד הקמת מדינת ישראל ב-1948. מכיוון שההעפלה נעשתה בניגוד לחוקי הממשל הבריטי, היא כונתה גם עלייה ב', להבדיל מהעלייה החוקית.

במסגרת ההעפלה הבלתי לגלית באו לארץ כ-110,000 איש, רובם המוחלט מאירופה בדרך הים ומיעוטם ביבשה. ספינות רעועות עמוסות בני אדם ניסו לחמוק מעיני המשמר הבריטי ולנחות בלילות אפלים בחופים הנידחים של הארץ. לפחות שבע ספינות נחתו בחופי נהריה. תושביה, שמנו אז כמה מאות בלבד, הורידו את המעפילים לחוף, הסתירו ופיזרו אותם ביישובי הסביבה. לא תמיד עמדו הספינות בפני תלאות הדרך. הספינה "חנה סנש" נתקעה על שרטון בחוף וחולצה רק לאחר שנה. הספינה "עלייה" התפרקה לגמרי כאשר הגיע לחוף.

במלאכה השתתפו גם בני נוער, חניכי הימייה, שהובילו את העולים בסירותיהם אל החוף. הימייה הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-20 כדי לחנך את ילדי המושבה לפעילות ימית. מתחת לאפם של הבריטים הם עזרו בסירותיהם להעביר את המעפילים מהספינות ליבשה. במלחמת העצמאות, כאשר נהריה והגליל המערבי היו נצורים, הם סייעו להעביר מזון, דלק, תרופות ודואר באמצעות "מאונות" – אסדות שנגררו בידי ספינת גרר, פרי ארגון של ההגנה. עתה הימייה מארגנת פעילות ספורטיבית חינוכית הקשורה בשיט.

האנדרטה, שיצר חמי גל בשנת 1985, מנציחה את מקומה של נהריה בתולדות ההעפלה. האומן שילב בה חלקים מהספינה "עלייה". שביל מרוצף הגובל בימייה מוביל מהטיילת אל האנדרטה. היא בנויה משלושה עמודי סלעים הניצבים זה לצד זה על בסיס בטון מדורג. בגב העמודים פורשות כנף שלוש ציפורי מתכת. בחזית עמוד הסלעים הדרומי מונצחים, בעברית ובאנגלית, שמות שבע ספינות שנחתו בחופי נהריה והתאריכים שבהם הגיעו לחוף: אטרטי, אסימי, קולורדו, חנה סנש, עלייה, אומות מאוחדות וגבורה. בחזית העמוד הימני מוצב לוח אבן ועליו הפסוק: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א, ט"ז). העמוד המרכזי ניצב על מדרגה נמוכה יותר, תחתיתו היא קוביית אבן ועליה ציטוט מ"נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" שכתב נתן אלתרמן: "הן ראית כיצד מספינות אל החוף, הם נושאים את עמם עלי שכם".

נחל געתון מתחיל את דרכו באזור העיר מעלות, מתפתל בין הרי הגליל המערבי ופוגש לאחר כ-19 ק"מ את הים התיכון בחופה של נהריה. בעבר היה זה נחל איתן, הרביעי בשפיעתו בנחלי הים התיכון של ישראל. ספיקת מעיינותיו עומדת על 24 מ"ק מים בדקה, אך עד כה (2022) מנוצלים רוב מי המעיינות ואינם זורמים בנחל. אגן הניקוז של הנחל משתרע על פני 49 קמ"ר בלבד, אך באירועי גשם חריגים גאה הנחל בנהריה, הציף שטחים נרחבים וגרם נזקים כבדים לרכוש ולנפש. רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי פועלת למיתון השיטפונות בנחל והקימה מאגר ויסות במחצבת יחיעם וסכר בנחל אושרת, מהיובלים החשובים של נחל געתון.

ממזרח לטיילת, מדרום לבית הקברות שבחוף בנהריה נמצא שטח פתוח שנודע בעבר בשם בריכת (בירכת סורסוק). במקום היו מפעל תעשייתי קדום להפקת מלח, שכלל שלושה חלקים: א. תחנת שאיבה של מי ים חצובה בסלע. ב. תעלה בנויה. ג. אגן אידוי.

חציבות תחנת השאיבה ניכרות בסלעי הכורכר הצמודים לחוף הים. במקום נראה מתחם חצוב בסלעי הכורכר (4X4 מ'), גבוה מעט מפני הים. בעבר אפשר היה לראות קיר אבן בנוי, שהיה כנראה חלק מבריכה שהרימה את מפלס המים, או בריכה לאגירת מי הים. במרחק כ-2 מ' ממערב לתחנה היו שני חללים טבעיים בסלע בגובה 30 עד 70 ס"מ מעל פני הים. חללים אלה שימשו בארות מי ים. בשלב הקדום שאבו את המים באמצעות כלי קיבול וגלגלת, או בבורג ארכימדס. כנראה שבשלב מאוחר יותר, יכול להיות שניצלו לשם כך משאבה שפעלה בכוח הרוח, כפי שנהגו בלבנון במאה ה-19.

מהבריכה יצאה תעלה בנויה באורך כ-150 מ' ובעומק מטר, שהוליכה את המים אל אגן האידוי, שהשתרע על פני כתשעה דונם (85X110 מ'). בחלק המערבי של אגן האידוי נמצאו לוחות של משקע לבן (כנראה גבס או גיר), אופייני לאגני ניקוז של מי מלח. על פי שרידי המבנים שהתגלו בשטח וחרסים ובדיקות פחמן 14, התעלה פעלה במאה ה-6 או ה-7 לספירה וייתכן שנעשה שימוש חוזר בחלק מהמתקן גם בסוף המאה ה-19.

משפחת סורסוק היא משפחה יוונית אורתודוקסית עשירה מביירות, שרכשה בשלהי המאה ה-19 כ-800,000 דונם בארץ ישראל, בעיקר בצפונה של ארץ ישראל. מאוחר יותר, בראשית המאה ה-20, מכרה המשפחה מאדמותיה לארגונים ציוניים. למשפחה היו שטחים גם באזור שבו שוכנת בימינו נהריה ואחד מבני המשפחה החזיק במקום בית קיץ ואת מתקן הפקת המלח.

נחל בית העמק עובר כ-25 ק"מ עד שהוא מגיע לכאן, לסיום דרכו עלי אדמות. הנחל מתחיל את דרכו ליד היישוב כיסרא, במורד הצפוני של מתלול צורים. בדרכו יוצר הנחל קניון מרשים, מדרונותיו עטורי חורש ויש בו אתרי עתיקות. גם כאן, צמוד לגדה הצפונית של הנחל, נמצאים שרידים של יישוב מהתקופה הביזנטית ובהם מערות קבורה.

מתחם מוקף חומה וגדר עוטף שרידי כנסייה ביזנטית ששוחזרה חלקית ומציגה רצפת פסיפס מעוטרת ושחזור כמה מעמודיה. הכנסייה נבנתה במאה ה-4 לספירה ופעלה עד שנשרפה באש בסוף המאה ה-6 או ראשית המאה ה-7. לכנסייה, המוגבהת מעט מסביבתה, נכנסו ממערב בגרם מדרגות מרשים..
רצפות האולם המרכזי ובית התפילה הסמוך אליו עוטרו בפסיפסים ססגוניים, המתארים דגמים גיאומטריים. בכמה מקומות התגלו שלוש שכבות פסיפס זו על זו, עדות לשינויים שנערכו בה במשך הזמן.

החפירות בכנסייה חשפו באר ארטזית, שהייתה מקור המים של היישוב נאה קומה (Nea Come). היישוב נוסד כנראה בתקופה ההלניסטית (מאות 4­-3 לפנה"ס) ככפר דייגים וחשיבותו עלתה בתקופות הרומית והביזנטית בשל מקומו בצד הדרך שחיברה את עכו לצור ולאנטיוכיה.

ממצא מעניין שהתגלה בחפירות הוא חלק מתיבת אבן, שנועדה לשמירה על שרידי קדושים. פאה אחת של התיבה עוטרה בצלב  ובדופן הקצרה היה נקב קטן ומעליו עיטור של צלב ליד שתי ציפורים ושני ענפים. תיבה מסוג זה, המכונה רליקוואריום, נמצאה בכנסיות רבות. התיבה הזו קטנה במיוחד וייתכן שהייתה ניידת.

מול הכנסייה, בתחום השפעת הגלים, בנויים שני ספסלי בטון קטנים, יופי של מקום להתרגעות. לידם ניצבת אנדרטה לזכרו של סרן דני עזרי (1974­-1993), תושב שבי ציון ולוחם בחיל הים, שנהרג בעת פעילות מבצעית.

חוף שבי ציון הוא חוף רחצה מוכרז ובו מזח שובר גלים, מקום רחצה מותאם לפעוטות, שירותי הצלה, שירותים, מקלחות ומזנון. הכניסה ללא תשלום.

נהריה

עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הניעה את יהודי גרמניה לעזוב את גרמניה. 40,000 מהם עלו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית, שהתאפיינה באנשי עסקים, אנשי מדע ומשכילים אחרים. בשנת 1934 רכשו ארבעה מהם - המהנדס יוסף לוי, הבנקאי היינריך כהן, האגרונום ד"ר זליג אויגן סוסקין ופאולינה ונגרובר-זלקינד – 2,400 דונם מצפון לעכו, ליד שפך נחל מפשוח (נחל געתון). ליישוב החדש הם קראו נהריה, על שם נחל געתון שעובר במקום ושמו של הכפר הערבי א-נהר הסמוך.

ב-10 בפברואר 1935 התיישבו הראשונים במקום. עד מהרה התברר שקשה מאוד להגשים את חזונם של הראשונים – הקמת יישוב חקלאי המתבסס על משקים קטנים. המתיישבים, יזמים באופיים, מצאו מקורות תעסוקה מכניסים יותר. הם עבדו כמהנדסים וכקבלנים עבור הממשל הבריטי, הקימו מפעלי תעשייה (שטראוס, זוגלובק, ישקר) והשכילו להפוך את נהריה לעיירת קיט באווירה אירופית.

נהרייה הייתה היישוב העברי הראשון בגליל המערבי. תושביה סייעו להקמת יישובים חדשים באזור ובהם הקיבוצים עברון, חניתה, מצובה ואילון ומושב שבי ציון. בחופי נהריה נחתו כעשר ספינות מעפילים ותושביה החביאו ופיזרו אותם ברחבי הארץ.

בתחומי העיר התגלו אתרי עבר ובהם שרידי מקדש מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, שרידי כביש מהתקופה הרומית שקישר את עכו עם צור ושרידי כנסייה ביזנטית. הקליקו לעוד מידע על נהריה בראשיתה.