חוף דדו דרום – חורבת קרתא

שורת הסלעים החוסמת את המעבר בחוף מציינת את הקצה הדרומי של שטח השיפוט חיפה, הגובל בשטח השיפוט של טירת הכרמל.

נתבונן בים כאשר הגב שלנו פונה לסככות הענקיות של מפעל חישולי כרמל. במרחק של כ-20 מ' מקו החוף התגלו שרידי מבנים אליפטיים מהתקופה הכלקוליתית התיכונה (לפני כ-6,500 שנה). באתר התגלו אלפי גלעיני זיתים ששימשו להפקת שמן ומאכל. נראה כי תושבי הכפר קטפו את הפירות מזיתי בר שצמחו על רכס הכורכר ובכרמל. לעיתים, כאשר הים נסוג, אפשר להבחין בשרידי המתקנים ששימשו לאחסון הזיתים. באתר מהתקופה הניאוליתית הקראמית (לפני כ-7,000 שנה), המכונה אתר כפר סמיר, התגלו מתקנים שהכילו גפת - פסולת הזיתים לאחר שהפיקו מהם השמן. זוהי העדות הקדומה בעולם להפקת שמן זית.

במקום התגלו שרידי ספינות עתיקות, ובהן כמה ספינות מתקופת הברונזה המאוחרת, שנשאו מטעני מתכת. הספינה מאתר חישולי כרמל נשאה מטען של מטילי בדיל ומטילי נחושת, שהם חומרי גלם לייצור ברונזה. שרידי ספינה זו, מהקדומות שהתגלו עד כה עם מטילי שתי המתכות יחדיו, הם עדות חשובה למסחר בברונזה שהתנהל במזרח הים התיכון.

כמה צעדים מדרום נשפך נחל אחוזה לים, שיוצר לעיתים בחורף פלג דק.

זו יכולה להיות הפתעה נעימה. כך סתם, מתוך החול, נובעים לעתים מים מתוקים במרחק כמה מטרים מהחוף. במקום זה ישנה עדשת חרסית נושאת מים. לאחר סערות, במקרה שרק כסות דקה של חול נותרת מעל לחרסית, פורצים המים לאוויר העולם ואפשר אף לשתות מהם. ייתכן שמקור המים הוא אקוויפר כלוא שנמצא מתחת לחרסית ומוצא איכשהו את דרכו החוצה.

שביל הים עולה לראש תל כונס (ח'ירבת כַּנִיסָה), המעניק תצפית מרהיבה על הכרמל וכמובן על חלקים נרחבים מהחוף. רק קיר דל בנוי אבן, בגובה מטר בערך, שרד מהכנסייה שפעלה כאן בתקופה הביזנטית. עיקר השרידים הטמונים בתל הם מהתקופה הפרסית (מאה 4­-3 לפנה"ס).

מעט מדרום לתל נראים ריכוזים גדולים של חלוקי גיר. על החוף אין סלעי גיר והמסקנה המתבקשת היא שמקור החלוקים בהר בכרמל. מי שטרח והביא את חלוקי האבן הוא נחל גלים, מהנחלים הגדולים בכרמל. שפך הנחל נמצא במרחק כ־600 מ' מדרום לתל.

כשחלוקי האבן מגיעים לחוף, גלי הים מפזרים אותם. לפעמים החלוקים מכוסים חול, אבל בעת סערות החול נע וחושף את חלוקי האבן. ישנם לא מעט חלוקי אבן שטובלים בים. לפעמים מוצאים חלוקי נחל בגובה של יותר משלושה מטר מהחוף, עדות לסערות חזקות שהיה בכוחן להשליך את האבנים לשם.

כדאי לשים לב לצמח הצנוע דרדר נמוך (חופית נמוכה), הצומח בחוף ליד תל כונס. הצמח הקוצני מצמיח בחודשים ינואר-מאי תפרחות סגולות. זהו צמח אדום, בסכנת הכחדה, הצומח בישראל רק בכמה אתרים בחוף הכרמל. הצמח נדיר גם בקנה מידה עולמי. אפשר למצוא נציגים שלו גם בחופי מצרים ולוב.

ממערב לתל כונס, בעומק מטר עד שניים, נמצאים שרידים של משוריינים בריטיים, הנחשפים לעיתים. כן נמצא במקום זה מטען של אנייה שנשאה אבני בניין עשויות מכורכר. לאחר סערות חורף נפלטים אבני כורכר אלה אל החוף.

כ- 800 מ' מדרום לתל כונס מתנשא גל חלוקי נחל בגובה שני מטר. זהו "אתר פולחן" מודרני, שייסד אדם שחטף בעבר התקף לב כאשר בילה בחוף. הוא שכב כאן לבדו כמה שעות עד שזכה לעזרה וניצל. מאז הוא מגיע מדי פעם בפעם, ואולי גם אחרים מסייעים לו, להוסיף חלוקי נחל לגל האבן, המנציח את הנס שקרה לו. חלוקי הנחל הגדולים, בקוטר של כ-20 ס"מ, הובאו משפך נחל גלים הסמוך.

נחל גלים הוא אחד הנחלים הגדולים בכרמל. הנחל מתחיל את דרכו בקו הפרשת המים של הכרמל, ליד אוניברסיטת חיפה, עובר בטירת כרמל, פורץ בחוף הכרמל את רכסי הכורכר שבדרכו ונשפך כאן לים. נחל כזה יש בכוחו לשאת גושי סלע (בולדרים) גדולים ואכן, קל לגלות בשפכו חלוקי נחל בקוטר 20 ס"מ ואף יותר מכך. מי שיתבונן היטב בים, יוכל לראות כמה כתמים כהים סמוך לחוף. אלה הם סלעי גיר בקוטר עד מטר, שהנחל סחף עמו בשיטפונות חזקים. בעת השפל בולטים הבולדרים מעל פני המים.

מי שיצעד מעט במעלה הנחל אל מתחת לגשר כביש 2, יראה מדרגת סלע מעניינת. המדרגה בנויה סלע חוף, סלע שנוצר במהירות רבה בקו החוף ממש. המדרגה נמצאת כ-6 מ' מעל פני הים והיא מעידה על מפלס ים גבוה יותר שהתקיים כאן לפני כ-120,000 שנה. באותם ימים חדרה לשון ים אל שפך נחל גלים ושם נוצר הסלע. מבט בוחן יגלה בסלע שברי צדפים רבים של נעמית מצויה (Glycymeris nummaria), הצדף שקונכיותיו מכסות את קו החוף גם בימינו. נעמית מצויה נחשבת למין שזה מקרוב נכחד מחופי ישראל ומצבורי הצדפים של החוף בימינו שייכים לאוכלוסיות שמתו זה מכבר.

כ-100 מ' מדרום לנחל גלים נושק רכס כורכרי לקו החוף. שוליו המערביים חודרים לים עד לעומק של מטר מתחת למפלס המים. על קרקעית הים, בעומק כ-4.5 מ', נמצאו שלושה נדבכי אבן של באר מהתקופה הניאוליתית הקראמית.

פרצה מלאכותית ברכס הכורכר מקשרת את החוף עם קיבוץ החותרים. בראש גבעת הכורכר שמצפון לפרצה מתנשאת אנדרטה לזכרו של סגן אלוף זאביק אילון (1925­-1968), מראשוני קיבוץ החותרים שנהרג בסיני. מהאנדרטה יש תצפית נאה על הכרמל ועל חוף הים.

בגבעת הכורכר נמצאים שרידי יישובים קדומים, מהתקופה הפרסית (מאות 4­-3 לפנה"ס) עד התקופה האסלאמית הקדומה (מאה 10 לספירה). בקרקעית הים, מול התל, התגלו שרידי כפר ניאוליתי מלפני 7,000 שנה. תושביו חיו על חקלאות ודגה גם יחד.

שרידי הכפר מגיעים עד קו המים ממש. לעיתים, לאחר סערות שמפנות את החול, אפשר לגלות את שרידי המבנים של אותם ימים. ממצא מיוחד במינו שהתגלה בכפר הזה הוא קיר באורך כ-100 מ', בנוי אבנים גדולות שאורכן מגיע למטר. הקיר הפריד בין הכפר לבין קו החוף הניאוליתי. קיר כזה לא נמצא בכפרים אחרים מאותה תקופה והחוקרים סבורים שהוא שימש מגן מסערות שפגעו בכפר בעקבות עליית מפלס הים. קיר המגן הוא העדות הקדומה בעולם למיגון חופים. בניית הקיר סייעה מן הסתם להגן על הכפר מגלי הים במשך דור אחד או שניים, אבל מפלס הים המשיך לעלות ובסופו של דבר הציף את הכפר כליל.

כ-50 מ' מדרום לשפך נחל מגדים נמצאת גבעת חול קטנה בחזית החוף, מכוסה בצמחייה אופיינית לחוף הים. בשנת 1981 נפלטה במקום הזה גופת לווייתן גדול־סנפיר באורך כ-17 מ'. בשיתוף עם אונ' חיפה גויסו קצבים מבית המטבחיים שבחיפה, מצוידים בכלים מתאימים, והסירו את בשר הלווייתן. השלד בשלמותו נקבר מתחת לגבעה. עצם הלסת של הלווייתן, שאורכה כ-4.5 מ', נמצאת במכון הביולוגי בית פנחס שבחיפה.

על החול בחוף נראה נדבך אבן ריבועי, שממדיו 5X5 מ' בערך. זהו בסיס של מבנה מימי המנדט, ששימש סוכת תצפית של יחידת משמר הים. סימן ההיכר של הבנייה הבריטית הם לבני סיליקט שמהם נבנו הקירות. הבריטים בנו כמה תצפיות כאלה לאורך החוף כדי לפקוח עין על פעילות של מבריחים ושל מעפילים. כאשר נבנה, קו המים היה רחוק יותר מהמבנה מאשר בימינו. מבנה דומה, שהשתמר טוב יותר וזכה לכינוי "בית נילי", נמצא כ-900 מ' מדרום לכאן (המבנה קרס בשנת 2024).

גם כאן, על קרקעית הים, נמצאו שרידים של שלוש ספינות – אחת, מתקופת הברונזה ובה 20 עוגנים מאבן ושלושה גרזינים מברונזה; שנייה מהתקופה ההלניסטית ובה מטמון של מאות כלי ברונזה, חלקם מכוסים בכסף ובזהב; ושלישית, ספינה ממלוכית (מאות 13­-14 לספירה) ובה התגלו כחצי טון מטבעת מברונזה וכ-20,000 פריטי ברזל ובהם כלי עבודה, מסמרים, פרסות, ראשי חיצים, מפתחות ומנעולים.

כמה מילים על כורכר וחמרה בחוף הכרמל

כדאי להתבונן מזרחה, אל הגבעה שנמצאת ממזרח לכביש 2. זהו תל קרעה, המקום הגבוה ביותר ברכסי הכורכר של חוף הכרמל (לא להתלהב יותר מדי, מדובר ב-20 מ' מעל פני הים). בתל התגלו שרידים מהתקופה הכלקוליתית ואילך.

מבט אל חורבת קרעה חושף שתי שכבות של כורכר וביניהן שכבת חמרה אדומה. הכורכר הוא אבן חול גירית, סלע שהחל את דרכו כדיונה של חול קוורץ, שבאה מהים מועשרת בגיר שמקורו בשברי צדפים. הגשמים המסו את הגיר וזה התגבש מחדש והפך למלט שליכד את גרגרי החול לסלע. אדמת החמרה נוצרה כשבחול שלא נמצא בו גיר, כנראה מפני שהגיר נשטף לעומק הקרקע בתקופות גשומות יותר. הצבע האדום של החמרה מקורו במינרל ברזלי בשם מגנטיט שמצפה את גרגרי החול ומעניק להם צבע חלודה.

גיל סלעי הכורכר בחוף הכרמל נע בין 30,000 ל-120,000 שנה. התארוך מתבסס בחלקו על כלי הצור שנמצאו בשכבות החמרה שבין שכבות הכורכר ובאמצעות שיטות המבוססות על אומדן משך חשיפת גרגרי הקוורץ לאור השמש.

שכבת הכורכר העליונה בחוף הכרמל עשויה סלע קשה, המכונה כורכר דור. אבני כורכר מתצורה זו נחצבו לבנייה בעת העתיקה וגם בתקופה המודרנית. מתחת לשכבת כורכר זה מצויה שכבת חמרה שתוארכה לתקופה הפליאוליתית התיכונה (התרבות המוסטרית). מתחת לחמרה נמצא כורכר מתצורת רמת גן. זהו סלע רך ופריך, שאינו מתאים לבנייה, אך מתאים כתשתית לסלילת דרכים וכבישים.

מידע רב על כורכר תמצאו באטלס הכורכרים, שהפיק מכון דש"א.

המתחם המגודר בגדר תיל הוא חווה של צבי־ים. בקיץ אוספים פקחי רשות הטבע והגנים ביצים מקיני הטלה של צבי־ים ומעבירים אותם למתחמים מוגנים, כדי לשמור עליהם מפני כלי רכב שנוסעים בחוף, מטורפים ומבני אדם שעלולים לפגוע בהם. לאחר בקיעתם מסייעים לאבקועים (צבי-ים שאך בקעו מהביצים) למצוא את דרכם לים. רשות הטבע והגנים מפעילה חוות צבי־ים באתרים אחדים לאורך החוף.

כמה צעדים מדרום לחווה נשפך לים הערוץ הזעיר של ואדי ביר עיבדאוויה. כאן מתרחק מעט שביל הים מהחוף ועושה את דרכו לעבר קיר המחצבה הענק.

האזור שלמרגלות קיר המחצבה - פינה קסומה של דיונות קטנות ושקעים לחים, המחזיקים מים רוב חודשי השנה. המחצבה הגיעה עד מפלס מי התהום המתוקים, אך בסערות החורף מגיעים לשקעים מי־ים מלוחים. על התמלחות המים בשקעיםבהם מעיד בן מלח מכחיל, צמח חובב מלחות. במקומות הפחות מלוחים צומחים הגבעולים הגבוהים של קנה סוכר מצרי. בין השקעים משתרעות דיונות נמוכות ובהן עירוב מרהיב עין של צמחי מדבר כגון מתנן שעיר וצמחים מטיפוס צומח ים תיכוני ש"גלשו" מהכרמל כגון אלת המסטיק וקורנית מקורקפת. בראשי הדיונות הקטנות צומח גלדן (אגרופירון) סמרני, צמח דגני שכובש ראשון את הדיונות הנודדות בחוף.

לפנינו קיר הענק של מחצבה נטושה. כמה צעדים ממזרח לכאן עוברת מסילת הברזל מעל לכביש החוף. המחצבה חשפה ברכס הכורכר שתי מערות, אחת קטנה ושנייה גדולה. חלק זה של הרכס, מתצורת רמת גן, החל להיווצר לפני כ-120 אלף שנה. לאחר שנוצרו המערות המשיך הרכס להיבנות וקבר תחתיו את המערות. אבל, בתקופת האבן התיכונה (לפני 80 עד 60 אלף שנה), כאשר המערה עוד הייתה פתוחה לאוויר העולם ומפלס הים היה גבוה יותר וקרוב יותר למערה, היא שימשה מקום מגורים לבני אדם. במערה נמצאו שרידים של ביצי יענים, עצמות של יונקים אוכלי עשב, קרניים של צבאים וצדפים מחוררים ששימשו חרוזים.

המבנה, שקרס בשנת 2024, הוא תאום למבנה התצפית שיסודותיו נמצאים כ-900 מ' מצפון לכאן (תחנה 10 במסלול). בימי המנדט הבריטי שימש עמדה של תצפיתנים. בחיל הים ייחסו בטעות את המבנה למחתרת ניל"י ומכאן כינויו. אנשי המחתרת אכן העבירו מהחוף הזה ידיעות לבריטים באמצעות איתות מורס ויוני דאר, אך הבית הזה עוד לא היה קיים בזמנם. המבנה קרס בשנת 2024 וכיום הוא עומד בהריסותיו.

ליד בית נילי נראה תוואי סוללת הרכבת שבנו הבריטים כדי להוביל חומרי בנייה לנמל חיפה. במקביל למסילה עבר קו של עמודי טלגרף מעץ מהתקופה הבריטית. ממערב למסילה נמצא מחנה המעצר עתלית.

ברוב ימות השנה יש בשפך נחל אורן אגם קטן ושרטון חול המפריד בין האגם לים. שרטון חול כזה, שגובהו עד שני מטר ולפעמים יותר, נוצר בסערות החורף וקיים לאורך החוף כולו. בשפכי הנחלים הגדולים, כגון נחל אורן, אוצר השרטון מאחוריו אגמון, תערובת של מי ים ומים מתוקים. זהו בית גידול שצומחים בו צמחים כגון אשל, בן מלח מכחיל ומלוח רגלני (מלוחית הרגלה), צמחים המעידים על קרבה למים מליחים. במים חיים צב רך, שפמנון ויצורים רבים אחרים.

הגומחה האקולוגית הזו מחזיקה מעמד כל עוד המצב נשמר כמו שהוא. אבל, נחל אורן הוא נחל גדול, המחזיק אגן ניקוז גשום המשתרע על פני 35 קמ"ר. פעם בשנה, לפעמים יותר, עובר בנחל שיטפון גדול שפורץ את השרטון. כמויות אדירות של מים נושאות סחף רב ובעלי החיים נסחפים איתו אל הים. כשהסערה חולפת, השרטון נוצר מחדש ובית הגידול המיוחד הזה נאלץ להשתקם מחדש.

אפשר לנטוש לכמה דקות את החוף ולצעוד כמה דקות בגדה הדרומית של הנחל, עד גשר הכביש. שני המבנים הגדולים והחרבים שממזרח לכביש מציינים את תחנת הרכבת הבריטית, שנבנתה כאן בשנת 1929. לכאן הביאו אבנים שנחצבו ברכס הכורכר ומכאן הסיעו אותם כדי לבנות בהן את נמל חיפה.

ממזרח לכביש פורץ נחל אורן את רכס הכורכר של חורבת קרתה ויוצר קניון בעל קירות בגובה כחמישה מ'. בעבר התנהלו ויכוחים אם הפרצה טבעית או מלאכותית. בכמה מקומות לאורך החוף, כגון בנחל המערות ובנחל פולג, הרחיבו בני אדם את הפרצות של הנחלים כדי לשפר את ניקוז מי השיטפונות. במקרה הזה נראה כי אין הדבר כך. בקרקעית הים נמצא המשך ערוץ הזרימה של נחל אורן ובקרקעיתו חרסית ביצתית שגילה כ 12,000 שנה. בשכבת החרסית יש חלוקי נחל גיריים שהוסעו מהר הכרמל בתנאים יבשתיים, כאשר מפלס הים היה נמוך יותר. באותם ימים לא חפר איש ברכס הכורכר. נחל אורן, אם כך, פרץ אז את רכס הכורכר בכוחות עצמו. ללא עזרה של בני אדם.

המפרץ הצפוני, מצפון לחצי האי של עתלית, נמנה עם המקומות המרתקים ביותר בישראל. הנוף מקסים: ים, שרידי מבצר צלבני, מפרצים מצפון ומדרום ל לחצי האי והר הכרמל – איך אפשר לבנות נוף יפה יותר?

כאן, בשטח של חצי קמ"ר, יש עדויות להתיישבות אדם מהתקופה הניאוליתית עד ימינו. במרחק כחצי קילומטר מהחוף, בעומק 10 מ', נמצאים שרידי כפר מהתקופה הניאוליתית הקדם קרמית (לפני כ-9,000 שנה). כאן התגלתה העדות הקדומה ביותר בעולם לכפר דייגים ים תיכוני. גל החקלאות שהתפתח במזרח הקרוב הגיע לחופי מזרח הים התיכון ופגש תרבויות של ציידים־ לקטים שחיו לאורך החופים. המפגש הזה יצר את "מערכת הקיום הים תיכונית" (הבסיס לפיתוח הדיאטה הים תיכונית). הכפר השתרע על שטח של כ-40 דונם ונמצאו בו שרידי בתים בנויים, בארות המים הבנויות הקדומות בעולם ויותר מ-85 קבורות אדם. באותם ימים מפלס הים היה נמוך בלפחות 16 מ' ממפלס הים הנוכחי וקו החוף נמצא 1.5 ק"מ ממערב לקו החוף של ימינו. רכס כורכר השקוע בימינו בים יצר ממזרח לו לגונה רדודה, שסיפקה דגה לתושבים (לקריאה נוספת: .

המפרץ הצפוני של עתלית מביא גם את העדות הקדומה ביותר של ספנות בארץ ישראל. במימיו התגלה קנקן חרס מתקופת הברונזה קדומה (לפני כ-5,000 שנה) ובתוכו צדפות של מים מתוקים שמקורן בנילוס. נראה כי ימאי הספינה אספו את הצדפות במצרים והמליחו אותן כצידה לדרך. ספינתם טבעה במפרץ הזה.

תקופת הברונזה התיכונה (לפני כ-4000 שנה) השאירה אחריה קבוצת עוגנים מטיפוס גְּבָלִ. העוגנים תוארכו על פי עוגנים דומים שנמצאו במקדשי העיר גבל, לבנון של ימינו. הממצאים מוצגים במוזיאון הלאומי הימי בחיפה.

בתקופה הפרסית התקיימה באזור תרבות פיניקית, שהותירה כאן את אחד הנמלים המושלמים ביותר של אותה תקופה (מאה 9 או 8 לפנה"ס). במפרץ נמצאים שרידים של שני שוברי גלים ושני רציפים מאותם ימים, בנויים אבני כורכר באורך של יותר משני מ'. שובר גלים אחד יוצא מחצי האי של עתלית לכיוון החוף והשני יוצא מהגדה הדרומית של המפרץ לכיוון צפון. במפרץ התגלו מטעני ספינות מתקופות מאוחרות יותר.

השרידים המרשימים והבולטים ביותר שייכים למבצר הצלבני שאטו פְּלֶרֶן (מבצר עולי הרגל), שנבנה בתחילת המאה ה-13, הידוע כיום בשם מבצר עתלית. בניית המבצר החלה בשנת 1218 ובמשך הזמן הרחיבו אותו עוד. בבניית המבצר השתתפו עולי רגל רבים ומכאן כינויו. במהלך בניית המבצר גילו בונים אוצר מטבעות מימי הפיניקים.

המבצר עמד בפני התקפה מוסלמית בשנת 1220 ואחר כך נבנתה לידו עיירה קטנה, שתושביה התפרנסו מחקלאות, דיג ותעשיית מלח. המבצר בעתלית מעולם לא נכבש, חרף שלושה ניסיונות כיבוש, ושרידיו הם מהמרשימים שבמבצרי הצלבנים של ארץ ישראל.

מבצר עתלית היה מקום מושבם של אחרוני הצלבנים בארץ ישראל. ב-14 באוגוסט 1291 לאחר כיבוש עכו, הפליגו מכאן אחרוני הצלבנים והותירו את הארץ לשלטון האסלאם. המבצר נמצא כיום בתחומי מחנה עתלית והוא סגור לציבור.

תעשיית המלח הקדומה והמודרנית בעתלית

מפעל המלח נוסד בשנת 1922 בעתלית בשל התנאים הטופוגרפיים של המקום - מרזבות רחבות ידיים ברום נמוך ובעלי קרקעות חרסיותיות מאוד.

צינור יניקת המלח – הצינור הגדול מותקן על גשר ברזל שחודר לים. הצינור יונק מי ים ומעביר אותם לבריכות האידוי של מפעל המלח. מתקני שאיבה חצובים בסלעי הכורכר שבחוף, מדרום לחצי האי של עתלית, מלמדים על הפקת מלח בתקופות הקדומות. עדויות מהתקופה הצלבנית מדווחות שהצבא המוסלמי שהטיל מצור על המבצר חנה ליד מתקני הפקת המלח.

בית הקברות הצלבני - בדרכו לחורבת קרתה עובר שביל הים דרך בית קברות מרשים מהתקופה הצלבנית. בימי המנדט הבריטי נבנתה חומת מסביב לבית הקברות, כדי להגן עליו מכוחות ההרס של גלי הים, אך הוא פתוח לציבור. התגלו בו כ-1,700 מצבות בנויות כורכר ורבות מהן נותרו בשטח. על חלק מהמצבות חרוטים צלבים ועל אחרות חרוטים דגמים, כגון אנך בנאים וזוויתן, המציינים את משלח ידו של הנקבר. מצבות מבית הקברות הצלבני מוצגות במוזיאון רוקפלר שבירושלים.

חומת הים הצלבנית – מדרום-מערב לצינור המלח נמצאים שרידיה של חומת הים הצלבנית, שהקיפה את חצי האי עתלית ואת העיר הצלבנית ששכנה מזרחית למבצר. החומה, שבני קצותיה היו מגדלים, חצתה את צוואר חצי האי וחדרה אל הים במפרץ הצפוני ובמפרץ הדרומי. המגדל הצפוני, בקצה החומה, שרד כמעט בשלמותו עד תחילת המאה ה-20. פגעי הזמן וסערות הים הרסו את המגדל והחומה וכיום בנויה עליו גדר הבטון של בסיס חיל הים.

על קרקעית הים, מצפון למגדל, התגלו עמודי אבן גדולים באורך כשני מ', מחוררים בחלקם העליון. הם הוצבו בים הרדוד כמחסום תת־ימי למניעת מתקפה של פרשים.

בית השומר- בחוף הדרומי של המפרץ הצפוני ניצב מבנה עשוי אבני כורכר, המכונה "בית השומר". ארכיאולוגים בריטים שחפרו במבצר עתלית בנו אותו והוא נועד להיות מוזיאון עתלית. המבנה המופיע ברשומות כ"בית מחלקת העתיקות בעתלית", הוא כיום מועדון לאנשי חיל הים.

בין בית הקברות הצלבני לרחבת החניה השביל עובר לצד הכביש. בעת כתיבת שורות אלה נבנית הפרדה מפלסית בין הכביש ומסילת הברזל החוצה את שבילנו.