דור, היישוב ששכן בתל דור, נמנה עם החשובות בערי ארץ ישראל של הערי העתיקה. העיר בתקופת הברונזה המאוחרת (מאה 16 לפנה"ס) הייתה מרכז סחר ימי באגן המזרחי של הים התיכון. בתקופת המקרא הייתה דור עיר הנמל הגדולה ביותר בין עכו ליפו. העיר שגשגה גם בתקופות מאוחרות יותר, עד שבראשית המאה ה-1 לספירה תפסה קיסריה את מקומה. דור ירדה מגדולתה, אך מקומה לא נפקד גם מהתקופה הערבית ובתקופה הצלבנית נבנו בה נמל ומבצר קטן בשם מֶרֶל, על שם משפחת דה־מרל שהיה לה חלק בנסיכות קיסריה. בדור היו שני מפרצים וביניהם מעגן מרכזי עם מספנות מהתקופה הפרסית. במפרץ הצפוני המים רדודים ורק ספינות קטנות יכלו להיכנס לתוכו. אולי היה כאן המעגן של שולי חלזונות הארגמן. מעל הגדה הדרומית של המפרץ נמצאו שרידי תיאטרון, מספנה הניכרת בשלושה משטחים משופעים שיורדים לים. קיר חסון וגדול, הצמוד לצלע התל בקו המים, נותר ממבנה מהתקופה הרומית. צפונה ממנו פוערת את פיה מערכת הניקוז של העיר מהתקופה הביזנטית. במערב התל, מעל למפרץ המרכזי, ניצבת במה מוגבהת שעליה נבנה מקדש מהתקופה ההלניסטית. מהבמה נותרו יסודות של אבני ענק. החוקרים הבריטים שחפרו בתל סברו שזה היה מקדש לפוסידון, אל הים במיתולוגיה היוונית, אם כי במטבעות דור מופיעים האלים דורוס בן פוסידון ועשתורת. בחזית הים הותירו החוצבים רצועת סלע ארוכה - חומה דקה שנועדה להגן על היישוב מפני גלים המתנפצים אל שולי היישוב בעת סערה. חומה כזו, עשויה סלע טבעי, מכונה "כולא גלים". שביל הים מקשר בין אזור כולא הגלים לראש התל. נמצאים בו שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית, שרידי מבנה מהתקופה הערבית ושרידי המבצר הצלבני מרל. במזרח התל נחשפו שרידי עיר הלניסטית שרחובותיה מצטלבים בזויות ישרות. במפרץ הדרומי התגלה רציף מהתקופה הכנענית המאוחרת והארכיאולוגים מתחבטים בשאלה אם היה זה הרציף של גויי הים. בחלק הדרומי של המפרץ יש חורי קשירה לספינות קטנות שנקשרו לחוף. האזור החולי של חוף נחשולים היה בעבר לשון ים. האם הלגונה נמשכה גם ממזרח לתל דור בתקופת הברונזה המאוחרת? אין הוכחות לכך, אך ידוע שבנמל חלק גדול מהחול לא היה והייתה בו לגונה. המפרץ הדרומי היה הנמל של הכפר טנטורה. זה היה אחד המעגנים הטבעיים הטובים בארץ, וספינות יכלו למצוא בו מקלט גם בסערות חורף. דהר אל־עמר, המושל הבדווי של הגליל, הרחיב במאה ה-18את הנמל, ששימש ליצוא כותנה. במלחמת העצמאות נטשו תושבי טנטורה את כפרם, או אולי גורשו ממנו. בעולם העתיק היה צבע הארגמן מוצר יוקרה. בדים צבועים ארגמן סימלו מלכות ושררה. הצבע הופק מבלוטות של חלזונות ימיים מהסוג ארגמן – ארגמונית אדומת־פה, ארגמון חד־קוצים וארגמון קהה־קוצים. הפיניקים נחשבו מומחים בייצור ארגמן. עדויות ארכיאולוגיות לתעשייה זו, הן ערימות ענק של שברי קונכיות בגובה כמה מטרים שהתגלו בצור ובצידון. גם בארץ ישראל ובכלל זה תל דור, נמצאו עדויות לתעשייה זו. במרבית המקרים, עדויות אלו מסתכמות בערימות של קונכיות ארגמון שבורות או מרוסקות. מכיוון ששוכני החוף אכלו חלזונות ארגמון, אין די בהן כדי להוכיח תעשיית צבע. בתל דור התגלו הוכחות חד משמעית לקיומה של תעשיית ארגמן ובהן שרידי מתקנים ושברי קנקנים שבהם נמצאו שרידי צבע ארגמן. נמל דור נזכר במסעו של כוהן מקדש אמון שבמצרים, שיצא למסע ימי לעיר גבל שבלבנון כדי לרכוש קורות ארז לשם בניית סירה לאל אמון. מסעו נערך בשנת 1075 לפנה"ס. כאשר הספינה עגנה בדור, גנב אחד מאנשיה את צרור כספו של ון אמון וזה דרש פיצוי ממושל דור, שכן על פי החוק הנמל אמור לספק הגנה לחוסים בו. ון אמון מכנה את תושבי דור "ת'כר", הידועים כאחד משבטי גויי הים. בהמשך המסע המרתק מגיע ון אמון לגבל, גונב בחזרה כסף מספינה של דור ונאלץ להימלט על נפשו לקפריסין. סיפור המסע של ון אמון נכתב על פפירוס שהתגלה בשנת 1890 באל־-חיבה שבמצרים התיכונה. זה איננו הפפירוס המקורי, אלא העתק לא שלם של סיפור המסע. הפפירוס הוא חלק מאוסף מוזיאון פושקין לאמנות יפה במוסקבה.