הסטוריה ישןשביל הים

היסטוריה וארכיאוליגיה

האדם הקדמון

מישור החוף היה אחד מנתיבי ההתפשטות של האדם הקדמון מאפריקה לרחבי העולם
בחוף הכרמל נמצאו עדויות לקיום משותף של שני סוגי אדם – האדם הניאנדרתלי והאדם המודרני. הייתה זו תגלית מכרעת במחקר הארכיאולוגי הפרהיסטורי
בסוף תקופת האבן התרחשה באזורנו המהפכה החקלאית, שבמהלכה נוצרו לראשונה כלי חרס והחל השימוש במתכות. אז גם החל האדם לגור ביישובי קבע ולעסוק בחקלאות באופן אינטנסיבי

האדם הקדמון התפתח בדרום-מזרח אפריקה ולפני כ-1.7 מיליון שנה החל להתפשט ברחבי העולם. מישור החוף של ארץ ישראל היווה אחד מנתיבי ההתפשטות החשובים שלו. במשך כשני מיליון שנים חיו בני האדם בחבורות קטנות שנדדו ממקום למקום והתקיימו על ציד ולקט. הם השתמשו בכלים שיצרו מאבן, ולכן נקראת תקופה זו תקופת האבן.

שרידים חשובים ביותר של תרבות האדם בתקופת האבן הקדומה (התקופה הפליאוליתית התחתונה) נמצאו בחוף הכרמל. במהלך תקופה זו החל השימוש באש והשתכללו כלי האבן. מסוף התקופה הפליאוליתית התיכונה (לפני כ-70,000 שנה) התגלו כאן עדויות לקיום משותף של שני סוגי אדם – האדם הניאנדרתאלי (שהגיע מאירופה) וההומו ספיינס (האדם המודרני), תגלית מכרעת במחקר הפרהיסטורי.

בתקופת האבן החדשה (התקופה הניאוליתית, 11,500 עד 4,500 לפנה"ס לערך), שהחלה עם סיומה של תקופת הקרח האחרונה, התרחשה באזור המהפכה החקלאית, שבמהלכה בויתו צמחים ובעלי חיים, נוסדו יישובי קבע, נוצרו כלי חרס והחל השימוש במתכות.

מערת התנור בנחל מערות ושחזורה – רצף התיישבות של כחצי מיליון שנים (תצלום: ראובן ישורון)

הכפרים הטבועים בחוף הכרמל

לאורך קטע החוף בין עתלית לחיפה נמצאו במים הרדודים שרידיהם של שישה כפרים מהתקופה הנאוליתית – 6,000 שנה לפנה"ס
בכפרים נמצאו עדויות לביות מינים רבים של צמחים ובעלי חיים, בארות בנויות, הפקת שמן מזיתים וקבורה טקסית של המתים

בסקר ארכיאולוגי שערכה היחידה הימית של רשות העתיקות לאורך קטע החוף בין עתלית לחיפה, נמצאו במים הרדודים שרידיהם של שישה כפרים מהתקופה הנאוליתית, מול חופי כפר סמיר, כפר גלים, תל חריז, מגדים, עתלית ונווה ים.

הכפר בעתלית ים מתוארך לתקופת האבן הקדם-קרמית (לפני השימוש בכלי חרס), ואילו חמשת האתרים האחרים מאוחרים יותר – מתקופת האבן הקרמית, 6,000-4,700 לפנה"ס. חמישה אתרים אלה משקפים חברה חקלאית מפותחת, ששילבה בכלכלתה גם דיג, ופיתחה מערכת חברתית, אמונית ואמנותית.

בכפרים נמצאו עדויות לביות מינים רבים של צמחים ובעלי חיים, בארות בנויות, הפקת שמן מזיתים וקבורה טקסית של המתים באתרים נפרדים. שלושת הממצאים האחרונים הם הקדומים ביותר בעולם שנמצאו עד כה.

חפירה וגילוי של באר טבועה בת כ-8,000 שנה, בחוף כפר סמיר, חוף הכרמל (תצלום: אודי גלילי)

הכפר התת-ימי בעתלית ים

הכפר הניאוליתי בעתלית-ים התקיים לפני כ-9,000 שנה, ושרידיו נמצאים כיום בעומק של 12-8 מטר מתחת לפני הים
בזמן שהיה מיושב, נמצא הכפר על רכס כורכר לגדתו הדרומית של נחל אורן, והשתרע על שטח של כ-50 דונם
באתר התגלו בארות המים הקדומות בעולם
שלדים של כ-60 איש שנמצאו בקרבת הבתים העלו נתונים על אופי האוכלוסייה והחברה במקום והמחלות שמהן סבלו התושבים, כולל אנמיה חרמשית ושחפת

הכפר הניאוליתי בעתלית-ים שוכן במרחק 400 מטר מקו החוף, בעורפו של רכס כורכר טבוע, בעומק של 12-8 מטר מתחת לפני הים. בזמן שהיה מיושב, נמצא קו החוף מערבית לרכס הכורכר, הכפר שכן על גדתו הדרומית של נחל אורן והשתרע על שטח של כ-50 דונם. האתר התגלה בשנת 1985 על ידי הארכיאולוג הימי אהוד גלילי, תושב עתלית, והחפירות במקום נמשכו כעשר שנים.

האתר תוארך לסוף התקופה הנאוליתית הקדם קרמית ג', בין השנים 7,200-6,300 לפנה"ס. האתר כולל מבני אבן עם מוקדי שריפה, בארות מים (הקדומות בעולם!) וממגורות, קברים, מתקן פולחני וכלים רבים מצור ומעצם. הממצא האורגני עשיר ביותר וכולל עצמות בעלי חיים, כולל דגים, וכן עצים וצמחים. שלדים של כ-60 איש שנמצאו בקרבת הבתים העלו נתונים על אופי האוכלוסייה והחברה במקום והמחלות שמהן סבלו התושבים, כולל אנמיה חרמשית ושחפת. מכל אלה עולה תמונה של יישוב קבע בעיצומה של המהפכה החקלאית.

שלד הנערה והבאר באתר הניאוליתי (לפני כ-9,000 שנים) עתלית-ים (תצלום: אודי גלילי, רשות העתיקות)

מבנה פולחני מעגלי בעומק מים של כ-9 מטרים (תצלום: אודי גלילי, רשות העתיקות)

הנמל הקדום בעתלית

מפרצי עתלית שימשו את יורדי הים משחר ההיסטוריה
קנקן חרס מהתקופה הכנענית (כ-5,000 שנה לפני זמננו) שהתגלה על קרקעית הים הכיל צדפות מהנילוס - העדות הקדומה ביותר לסחר ימי לאורך חופי הארץ
בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נבנה בעתלית נמל, שהוא אולי הקדום ביותר שנתגלה עד כה לחופי הארץ. הנמל תחום במערב על ידי שני איי כורכר קטנים, שחוברו בבניית שובר גלים ביניהם

מפרצי עתלית שימשו את יורדי הים משחר ההיסטוריה. מתקופת הברונזה (התקופה הכנענית) הקדומה, כ-5,000 שנה לפני זמננו, התגלה כאן על קרקעית הים קנקן חרס שהכיל צדפות מהנילוס, מצרך מבוקש בסחר התקופה. זוהי העדות הקדומה ביותר לסחר ימי לאורך חופי הארץ. עוגני אבן רבים שנמצאו במפרצי עתלית מעידים גם הם על סחר ימי פעיל ביותר, החל מתקופת הברונזה התיכונה.

בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נבנה כאן נמל, שהוא אולי הקדום ביותר שנתגלה עד כה לחופי הארץ. הנמל תחום במערב על ידי שני איי כורכר קטנים, שחוברו בבניית שובר גלים ביניהם, ומוגן מצפון על ידי שובר גלים נוסף. על שוברי הגלים הותקנו רציפים, ובקצותיהם נבנו מגדלים מלבניים. כל אלה מתאפיינים ב"בניית ראשים" פניקית (אבני גזית גדולות המונחות כשצדן הצר פונה החוצה), בנייה עמידה בפני האנרגיה של הגלים. הנמל תפקד גם בתקופה הצלבנית, אז נוספו לו ביצור גדול בהמשך לחומת המבצר וכן שני טורים של עמודי אבן שחסמו חדירה לנמל במים הרדודים. בתקופה הצלבנית נבנה מזח גם במפרץ הדרומי, שהמשיך לשמש עד סוף התקופה העות'מאנית.

הנמל הפיניקי בעתלית היה ממוקם מצפון לחצי האי שעליו יושב המבצר הצלבני (תצלום: ויקיפדיה)

מבצר עתלית

המבצר הוא מופת ליכולות הבנייה המרשימות של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, והוא כולל מגדלי שמירה גבוהים וחזקים וחפיר. רק מגדל אחד שרד עד ימינו
בעת חפירת יסודות המבצר מצאו הבונים מטמון של מטבעות זהב פיניקיים, והאמינו שהמשיח שלח להם את המטמון כדי שיוכלו לממן את הוצאות הבנייה הגבוהות
מבצר עתלית היה המעוז האחרון לשלטון הצלבנים בארץ. לאחר נפילתו בידי הממלוכים הוא נהרס כמו יתר מבצרי החוף

הצלבנים הנוצרים שבאו מאירופה כבשו את הארץ מידי המוסלמים החל משנת 1099. יותר ממאה שנה לאחר מכן, ב-1218, ציווה המלך הצלבני ז'אן דה בריין על בניית המבצר, כתגובה על בניית מבצר מוסלמי על הר התבור. הבונים ניצלו את מיקומו על חצי אי טבעי, כדי ליהנות מיתרון ההגנה שמספק הים משלושת עבריו.

בעת החפירות ליסודות המבצר נתקלו הבונים בחומה מסיבית, כנראה של עתלית הפיניקית, ובין כתליה הם מצאו מטמון של מטבעות זהב שטרם נראו כמותם. הצלבנים האמינו שהמשיח שלח להם את המטמון כדי שיוכלו לממן את הוצאות הבנייה הגבוהות. בניית המבצר מיוחסת למסדרים הצבאיים של הצלבנים: הטמפלרים, הטבטונים ועולי רגל נוצרים. עם סיום בנייתו, נקרא המבצר בלטינית Castellum Peregrinorum שפרושו מבצר עולי הרגל, על שם אלו שעזרו לבנותו. מאז הוא נודע בשם שאטו פלרן – בצרפתית, שהייתה השפה השגורה בממלכה הצלבנית.

מבצר עתלית כלל מגדלי שמירה גבוהים וחזקים וחפיר בצדו המזרחי, שאותו היה ניתן להציף במי ים. ניתן לראות עד היום את שרידי מגדל העוז, היחיד ששרד מתוך שלושה מגדלים, בכיוון מזרח (היכן שהים אינו מספק הגנה טבעית). מזרחית למבצר החלה להתפתח עיירה צלבנית שחסתה בצלו של המבצר האימתני.

לאחר נפילת עכו לידי הממלוכים ב-1291 היה מבצר עתלית המעוז האחרון לשלטון הצלבנים בארץ, והוא פונה רק כשאפסה התקווה להגעת תגבורת למגניו. לאחר כיבוש המבצר הוא שופץ ותוחזק על ידי הממלוכים, אך בסופו של דבר הם הרסו אותו, כמו את שאר מבצרי החוף הצלבניים, מחשש שישמשו ראש גשר למתקפה צלבנית מחודשת.

בתקופה העות'מאנית שימשו אבני המבצר לבניית ביצורים בעכו, בחיפה ואפילו בביירות. מבצר עתלית הוא מופת ליכולות הבנייה המרשימות של ממלכת הצלבנים ולאמנות הביצורים המתקדמת שלה.

בית הקברות הצלבני בעתלית

על החוף מצפון-מזרח למבצר השתמר בית קברות צלבני, שבו נספרו לפחות 1,700 מצבות עשויות כורכר
על חלק מהמצבות מופיעים תבליטים שונים: כלי עבודתו של הנפטר, לרוב כלי בנייה וחציבה, צלב או עוגן ברזל

על החוף מצפון-מזרח למבצר השתמר בית קברות צלבני, שבו נספרו לפחות 1,700 מצבות עשויות כורכר. חלקן פשוטות – טור של אבני כורכר - אחרות עשויות מאבנים גדולות, ועל חלקן מופיעים תבליטים שונים – כלי עבודתו של הנפטר, לרוב כלי בנייה וחציבה, צלב או עוגן ברזל. המתים הונחו כשהם שוכבים על גבם בכיוון מזרח, פניהם כלפי מעלה וידיהם מונחות לצדי הגוף או משוכלות על חזם.

הספינה העתיקה ממעגן מיכאל

ספינת הסוחר מסוף המאה החמישית לפנה"ס התגלתה בעומק 1.5 מטרים מתחת לפני הים
מטענה העיקרי של הספינה היה 12.5 טון של אבנים וסלעים, רובם צפחות כחולות
שרידי הספינה הוצאו מהמים, ולאחר תהליך שימור קפדני שארך שבע שנים היא מוצגת כיום במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה
ב-2016 הושלמה רפליקה מדויקת של הספינה בגודל מלא, והיא מבצעת כיום הפלגות מחקר המיועדות לבחון נושאים שונים בספנות העתיקה

ב-1985 התגלתה בין חוף קיבוץ מעגן מיכאל לבין "אי היונים" שמולו ספינת סוחר מסוף המאה החמישית לפנה"ס, בעומק 1.5 מטרים מתחת לפני הים. בספינה, שאורכה 13 מטר ורוחבה 4 מטר, נמצאו בין היתר שדרית הספינה, בסיס התורן, עוגן, כלי חרס וממצאים נוספים. משקלה הכולל של הספינה כולל מטענה היה כ-25 טון, מחצית מזה משקל המטען. מקורה של הספינה היה כנראה באי אביה ביוון.

הספינה נבנתה בשיטת "הציפוי קודם", שיטה לבניית כלי שיט שהייתה מקובלת בעת העתיקה. כלומר, קודם חוברו לוחות הדופן של גוף הספינה באמצעות כפיסים ואטבים במרחק של 13 ס"מ זה מזה, ירכתי הספינה והחרטום חוברו באמצעות תפירת הלוחות בחבלים זה לזה, ואחר כך הותקנו חיזוקי הרוחב - צלעות הספינה, שחוזקו לדפנות בעזרת מסמרי נחושת. סוגי עץ שונים (אורן, אלון) שימשו לבניית חלקים שונים של הספינה. העוגן הייחודי הוא מסוג "הזרוע האחת", שנמצא עם שרידי חבלים קשורים ללולאת ההרמה. הממצאים כללו גם כ-12.5 טון של אבנים וסלעים, רובם צפחות כחולות. על פי השערת החוקרים, הצפחה הייתה מטענה העיקרי של הספינה. בנוסף למטען נמצאו כלים שונים ששימשו את צוות הספינה, כגון: כלי נגר ארוזים בסל, 70 כלי חרס אשר שימשו את הצוות, קופסאות עץ מגולפות, מהן אחת דמוית כינור והשנייה דמוית עלה, ששימשו כנראה לאחסון תמרוקים או תכשיטים. בנוסף, נמצאו גם שרידים אורגניים: ענבים, זיתים ושעורים, סל קלוע, חבלים בקוטרים שונים, וכן כמות גדולה של ענפים שריפדו את רצפת הספינה.

לאחר שהספינה התגלתה ונחפרה, פורק גוף הספינה מתחת למים, חלקי העץ הועברו במנשאים מיוחדים למעבדה באוניברסיטת חיפה, שם מוינו ולאחר שטיפה הוכנסו לאגנים מיוחדים שהוכנו עבורם. אז החל תהליך של החדרת החומר המשמר פוליאתילן גליקול (polyethylene glycol, PEG ) לתוך העץ, במטרה להחליף את המים בתאי העץ. תהליך השימור ארך שבע שנים והסתיים בשנת 1996.

לצורך הצגת הספינה בפני הציבור, נבנה במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה חדר מיוחד המותאם להצגת הספינה וממצאיה. בשנת 2014 החלה בניית רפליקה של הספינה בבית הספר לקציני ים עכו. שחזור הספינה נעשה בצורה מדעית וקפדנית, תוך שימוש באותם חומרים, שיטות בנייה וכלים ששימשו בבניית הספינה המקורית. הפרויקט מומן באמצעות תרומות ומענק של האקדמיה למדעים ובוצע ברובו על ידי מתנדבים, בפיקוח אקדמי. בניית הספינה הסתיימה ב-2016 והספינה הושקה בטקס חגיגי במעגן הדיג בחיפה. מאז עורכת הספינה הפלגות מחקר, המיועדות לבחון נושאים שונים בספנות העתיקה, כשגולת הכותרת תהיה הפלגה לכור מחצבתה ביוון.

חלקי הספינה המקוריים מוצגים במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה (תצלום: ויקיפדיה)

החפירות התת-ימיות של הספינה בראשותו של אלישע לינדר (תצלום: אוניברסיטת חיפה, ויקיפדיה)

איל הנגיחה

איל הנגיחה הימי שהתגלה במפרץ הצפוני של עתלית הוא היחיד שהתגלה בעולם
האיל, שעשוי ברונזה, הותקן בחרטומה של ספינת מלחמה הלניסטית (שלא התגלתה) ושימש להטבעת ספינות האויב
האיל מעוטר בתבליטים מרשימים מהמיתולוגיה היוונית כגון גריפונים (מעין דרקון ים דמיוני), צלצל ונחש כרוך על מוט
האיל מוצג כיום במוזיאון הימי בחיפה

איל נגיחה שהותקן בחרטומה של ספינת מלחמה הלניסטית (מסוג טרירמה) התגלה במפרץ הצפוני של עתלית. האיל עשוי יציקת ברונזה משוכללת במשקל כחצי טון, עם משטח נגיחה תלת-חודי, שהיה אמור לרסק את דופנות ספינת האויב. הוא מעוטר בתבליטים מרשימים של נושאים שונים מהמיתולוגיה היוונית, כגון זוג גריפונים - דרקון ים דמיוני, צלצל תלת-חודי, זוג קסדות של הדיוסקורים - מגיני הספנים, וקדוקאוס - נחש כרוך על מוט.

בתוך יציקת הברונזה השתמר גם העץ של חרטום הספינה שנשאה את איל הנגיחה, אך זו לא נמצאה מעולם. זהו איל הנגיחה הימי היחיד שנמצא בעולם עד כה, והוא מוצג במוזיאון הימי בחיפה.

עוגנים עתיקים

מאות עוגנים קדומים פזורים על קרקעית הים לאורך חופי הארץ
העוגן הקדום היה אבן כבדה עם חור. אך לאורך השנים, כאשר התבררה חשיבות האחיזה בקרקעית, ויתרו על משקל האבן והחלו להשתמש בעוגן בעל שיניים מעץ או ממתכת
את העוגנים שנמצאו בחופי הארץ ניתן לראות במוזיאון הימי הלאומי בחיפה ובמוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים

העוגן, המשמש לריתוק כלי שיט בים הפתוח, הוא אביזר ספנות הכרחי. מאות, אם לא אלפים מהם, פזורים על קרקעית הים לאורך חופי הארץ. טיפוסי העוגנים השונים משמשים בארכיאולוגיה הימית כאמצעי ראשוני לתיארוך ספינות ומטענן, אם כי השינויים בהם לאורך השנים אטיים מאוד, ולעתים משמשים כמה טיפוסים במקביל.

העוגן הקדום היה אבן כבדה עם חור, דרכו הושחל חבל, זהו "עוגן גבלי" (על שם העיר גבל בלבנון). אחריו התפתח עוגן דומה, אך בעל שלושה נקבים – אחד בחלקו העליון לחבל, ואחד או שניים בתחתיתו, בהם הוכנסו ענפים שנתקעו בקרקעית הים ושיפרו את אחיזת העוגן ויציבות העגינה. גודל העוגן העיד על גודל הספינה, אך ספינות גדולות נאלצו להצטייד במספר עוגנים. כאשר התבררה חשיבות האחיזה, ויתרו על משקל האבן והשתמשו בעוגן עץ בלבד, שהורכב מקורת עץ ארוכה (גזע או שוק) ושן או שתיים מעץ, להאחזות בקרקעית הים. ייתכן ומקורו של עוגן העץ הוא במחרשה. שיני האחיזה שלו קיבלו במהרה צורה אופיינית, המשמשת עד ימינו. כדי להשקיעו במים הוצמדה לו קורה צולבת (זרוע), וכל חלקי העץ הוכבדו בעזרת פיסות עופרת שהוכנסו למגרעות מיוחדות שיועדו להן. בתקופה הרומית החלו לייצר מברזל עוגן זהה בצורתו לעוגן העץ, וצורתו לא השתנתה מאז ועד העוגן האדמיראלי בן ימינו.

בימי הביניים נכנס לשימוש עוגן ברזל קצר בעל ארבע שיניים ("עוגן חתול"), ששימש גם לתפיסת ספינת האויב, כמין קרס או וו. העוגנים החדשים דומים מאד לקודמיהם, אלא שהם עשויים מתכות מתקדמות וניתנים לקיפול, להקלת האחסון. שימוש חוזר בעוגן היה נפוץ באתרי פולחן שונים, פגאניים ואף נוצריים, בשל משמעותו הסמלית הקשורה בהצלה, בגאולה ובהגעה למקום מבטחים. עוגנים מופיעים לרוב גם על מטבעות וביצירות אמנות. עוגנים רבים נמצאו עם סימנים וחריטות שונות וניתן לראותם במוזיאון הימי הלאומי בחיפה ובמוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים.

מטמון מגדים

על קרקעית הים לאורך חופי הכרמל פזורים מטעניהן של ספינות רבות שנטרפו לאורך השנים
המטענים כוללים חפצי מתכת רבים ונדירים, כגון מטילי עופרת ובדיל, מטבעות, תכשיטים, פסלונים, כלי עבודה ונשק - מקסדות אשוריות ועד לתותחים אירופיים
ממצא יוצא דופן הוא גוש מטבעות במשקל חצי טון ויותר מספינה ממלוכית שטבעה במאה ה-15 מול חוף מגדים

לאורך חופי הכרמל טבעו במשך השנים מאות רבות של כלי שיט, מהם נותרו שרידים מעטים. אך חלק ממטענן ששקע בחול והתפזר על קרקעית הים התגלה והוסיף רבות לידע שלנו על הסחר הימי לאורך ההיסטוריה.

מטענים אלה כללו הרבה חפצי מתכת, שהסיכוי למצוא כמותם ביבשה קטן, שכן בגלל ערכם הרב הם עברו מיחזור שוב ושוב. מטילי עופרת ובדיל, מטבעות, תכשיטים, פסלונים, כלי עבודה ונשק - מקסדות אשוריות ועד לתותחים אירופיים - אביזרי דיג ותנורי ספינות נמצאו בין מטעני הספינות הטרופות, יחד עם חלקי מתכת שבורים שנועדו למיחזור.

ממצא יוצא דופן הוא גושי מטבעות במשקל חצי טון ויותר מספינה ממלוכית שטבעה במאה ה-15 מול חוף מגדים, והובילה מטבעות שונות מכל רחבי המזרח, עד מונגוליה, כנראה לתשלום משכורות.

התותחים ממגדים

בקטע החוף שמול מושב מגדים התגלו שני תותחי ברונזה באורך כשלושה וחצי מטרים ובמשקל יותר מטונה כל אחד, וכן תותח נוסף קטן יותר
התותחים נוצרו בבית יציקה מפורסם בוונציה בסוף המאה ה-16
במרכז הגוף של התותחים יש שתי בליטות גליליות, ששימשו להצבתם על גבי מרכב עשוי עץ

בקטע החוף שמול מושב מגדים התגלו בשנים 1972-1973 שני תותחי ברונזה באורך כשלושה וחצי מטרים ובמשקל יותר מטונה כל אחד, בעלי קנה בקוטר של כתשעה ס"מ. במרכז הגוף של התותח יש שתי בליטות גליליות, ששימשו להצבתו על גבי מרכב עשוי עץ. התותחים מעוטרים בפיתוחים ונושאים כיתובים המזהים אותם. הם נוצרו בבית יציקה מפורסם בוונציה בסוף המאה ה-16.

יותר מ-30 שנה מאוחר יותר התגלה באותו מקום תותח שלישי, מסוג קטן יותר, על ידי בנו ונכדו של שולה התותחים הראשונים, שלושה דורות של צוללים במשפחה אחת, משפחת גלילי. אחד התותחים מוצב בחזית המוזיאון הימי הלאומי בחיפה, על גבי מרכב עץ ששוחזר עבורו.

תותח וונציאני מהמאה ה-16 שנמצא בחוף מגדים בחזית המוזיאון הימי הלאומי (תצלום: האגודה לארכיאולוגיה תת-ימית)

מלח

מלח הוא יסוד חיוני לקיום האדם ובעלי החיים, אך הוא שימש לאורך השנים למטרות רבות אחרות, כגון שימור מזון ועיבוד עורות
בגלל חשיבותו, שימש המלח בעת העתיקה גם כמטבע עובר לסוחר ולתשלום משכורות
חוף הכרמל מתאים במיוחד להפקת מלח, וניתן למצוא בו שרידים לתעשיית מלח בת אלפי שנים. אלה כוללים שרידי מתקני שאיבה, תעלות הולכת מים ואגני אידוי

משחר ההיסטוריה היה הים המקור העיקרי להפקת מלח (נתרן כלורי, NaCl), יסוד חיוני לקיום האדם ובעלי החיים. בנוסף לצריכה כתוסף מזון, שימש המלח לשימור מזון, לעיבוד עורות ולצביעת אריגים, וכן לייצור תרופות ומוצרי קוסמטיקה.

בגלל חשיבותו, שימש המלח גם כמטבע עובר לסוחר, לתשלום משכורות (מכאן המילה האנגלית למשכורת, salary), והמס עליו היה מקור הכנסה חשוב למדינה. המלח שיחק גם תפקיד מרכזי בפולחן ובכריתת בריתות והסכמים. דרכי הובלת המלח הן בין הדרכים הקדומות בעולם, וואדי מילך שימש כנראה להובלת מלח ממתקני הייצור בחוף הכרמל לתעשיית שימור הדגים בכנרת והלאה אל פנים היבשת.

חוף הכרמל מתאים במיוחד להפקת מלח, בגלל התנאים המיוחדים המתקיימים בו: חוף סלעי ויציב לחציבת תעלות הזנת מי הים למתקנים ולהצבת מתקני הרמה, שטח נמוך בעורף החוף המתאים ליצירת אגני האידוי, אקלים חם ועונה יבשה לאיסוף המלח, ומעגנים זמינים לשינוע התוצרת. ואכן, התגלו כאן מתקנים עתיקים רבים ששימשו לתעשייה זו במשך אלפי שנים. שרידיהם הבולטים בחוף הם תעלות ההזנה של המים במדף הגידוד, יסודות למתקני שאיבה להרמת המים, בריכות איסוף, תעלות ההולכה אל אגני האידוי, והאגנים עצמם, המשמשים היום בחלקם כבריכות דגים. מתקנים אלה מהווים סמן מובהק ליציבות מפלס הים במשך כל תקופת פעילותם.

ערימות המלח במפעלי המלח בעתלית. במפעל מיוצר רק חלק קטן מכמויות המלח הנצרכות בישראל (תצלום: שי, בלוג תפוז)

צבע הארגמן

צבע הארגמן הופק בעת העתיקה מחלזונות ימיים הקרויים ארגמונים, שקיימים באזורנו בשלושה סוגים המפיקים גוונים שונים
מקור הצבע בבלוטה הסמוכה לזימים של החלזונות
אלפי חלזונות נדרשו להפקת כמות צבע המספיקה לבגד אחד, ולכן היה הצבע יקר מאוד
ערימות גדולות של שרידי קונכיות וכדי חרס מוכתמים בצבע נמצאו בכל ערי החוף בארץ, במיוחד בעכו, בדור ובתל מור – עדות לתעשיית הארגמן המשגשגת

בעת העתיקה היה צבע הארגמן היחיד שלא דהה בשמש או בכביסה. הוא הופק מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים (Murex), שקיימים באזורנו בשלושה סוגים: ארגמון חד קוצים, ארגמון קהה קוצים וארגמנית אדומת פה. נראה שכל אחד מהם שימש להפקת צבע אחר על הקשת שבין תכלת לארגמן.

בבלוטה הסמוכה לזימים של החלזונות מצוי נוזל שקוף, המשמש אותם כנראה להגנה בפני טורפים או בתהליך הרבייה. עם החשיפה לאור ולאוויר משנה הנוזל את צבעו בהדרגה, לאדום-כחול ועד לאדום-סגול. אלפי חלזונות נדרשו להפקת כמות צבע המספיקה לבגד אחד. אי לכך היה הצבע יקר מאוד, והשתמשו בו רק העשירים – שליטים וכוהנים. גם בתנ"ך נזכרים התכלת והארגמן כסמלי מעמד ויוקרה.

הפניקים התמחו בתעשייה זו, ששרידיה בדמות ערימות גדולות של קונכיות וכדי חרס מוכתמים בצבע, נמצאו בכל ערי החוף, במיוחד בעכו, דור ותל מור – נמלה הקדום של אשדוד. כיום נעשים ניסיונות לחדש את התעשייה הזאת לצורך צביעת טליתות, ובמוזיאון המזגגה בקיבוץ נחשולים ניתן לראות זאת.

ארגמון חד קוצים (תצלום: ויקיפדיה)

ארגמון קהה קוצים (תצלום: ויקיפדיה)

זכוכית

זכוכית נוצרת משריפה של חול, אשלגן וסודה בטמפרטורה גבוהה
טכנולוגיית ייצור הזכוכית הופיעה במצרים כבר לפני 5,000 שנה
בחוף הפניקי של הים התיכון נמצאו חומרי הגלם המתאימים ביותר לייצור זכוכית, והפניקים שכללו את מלאכת ניפוח הזכוכית והפיצוה בעולם
לאורך החוף נמצאו מרכזים רבים לייצור זכוכית, שנסחרה גם כחומר גלם, וגושי זכוכית גולמית נמצאו גם על קרקעית הים, כחלק ממטענן של ספינות טרופות

זכוכית היא חומר מלאכותי שנוצר משריפה בטמפרטורות גבוהות (למעלה מ-1,100 מעלות צלסיוס) של חול (צורן), אשלגן וסודה (יסודות הנמצאים בשפע באצות ועשב ים). מקורות עתיקים מייחסים את תגלית ייצור הזכוכית לפניקים, ליד נהר הנעמן (בלוס) בסביבות עכו, אך היא נמצאה בשימוש במצרים כבר באלף השלישי לפנה"ס.

בתחילה היתה הזכוכית אטומה ושימשה לציפוי כלי חרס ותכשיטים. באלף השני לפנה"ס הופיעו כלי הזכוכית הראשונים, ומאז הלכה והשתכללה הטכניקה של ייצורם, כשהחוף הפניקי, ובמיוחד העיר צור, מוביל ומפורסם בכל רחבי העולם העתיק. כאן היו חומרי הגלם המתאימים ביותר לייצור זכוכית משובחת.

ניפוח הזכוכית וייצור זכוכית שקופה ושטוחה החלו לפני כ-2,000 שנה, בתקופה הרומית. לאורך החוף נמצאו מרכזים רבים לייצור זכוכית, שנסחרה גם כחומר גלם, וגושי זכוכית גולמית נמצאו גם על קרקעית הים, כחלק ממטענן של ספינות טרופות. המסורת המקומית של ייצור זכוכית איכותית נמשכה עד התקופה הצלבנית, אז עברה מסורת זו מכאן לאירופה, דרך ונציה ומוראנו.

מגילת ון אמון

מגילת ון אמון נכתבה במאה ה-11 לפנה"ס ומגוללת את סיפור מסעו של כהן מצרי במשימתו להביא עצים מלבנון לשם בניית סירה לאל אמון
בדרכו עוצר ון אמון בנמל דור, שם הוא מסתבך בסכסוך כספי עם השליט המקומי ונמלט לעיר גבל כש-11 ספינות רודפות אחריו
ון אמון ניצל בזכות משב רוח מזרחית שמאפשר לו לחמוק מהספינות ולהימלט לקפריסין
לא ידוע האם ון אמון הצליח להביא את העצים בחזרה למצרים, אך המגילה שעל שמו מספקת פרטים היסטוריים חשובים על התקופה, על הסחר לאורך החופים ואפילו על המשפט הימי

מגילת ון אמון היא מגילת פפירוס שנכתבה במאה ה-11 לפנה"ס ושרדה ברובה. היא מגוללת את סיפור מסעו של ון אמון, שהיה כהן במקדש מצרי שקיבל משימה חשובה – להביא עצים מלבנון לשם בניית סירה לאל אמון.

ון אמון צויד בצרור מזומנים עבור קניית העץ ויצא לדרכו על גבי ספינה שהפליגה צפונה. לאחר כמה ימי מסע עגנה הספינה בנמל דור, שבו עגנו ספינות רבות נוספות מכל קצווי ארץ. בתקופה זו שלטו בדור הסיקילים (מוכרים גם כת'כר), שהיו חלק מ"גויי הים" – עמים פולשים שאליהם השתייכו גם הפלישתים. ון אמון ירד לחוף לבלות, וצרור הכסף שנשאר בספינה נגנב ממנו על ידי אחד מאנשי צוותו.

ון אמון פנה אל שליט דור, בדר הסיקילי, ודרש את הכסף וסיוע בתפיסת הגנב, שכן הנמל נשלט על ידו. המלך לא נבהל מהכהן המצרי וסירב להיענות לו, בטענה שהכסף נגנב על ידי איש צוות מצרי, הנתון לסמכותו של רב החובל של הספינה. ון אמון המתוסכל פשט עם צוותו על האניות שעגנו אז בנמל, שדד ובזז והשיב לעצמו מספיק כסף למילוי משימתו. אז הפליג לעבר גבל (ביבלוס, ראה ערך עוגנים), כש-11 ספינות של מלך דור רודפות אחריו. לאחר קשיים רבים הצליח ון אמון לבצע את עסקת קניית העצים, אך כשפנה לחזור למצרים, מצא את הספינות מדור צרות על נמל גבל. על סף ייאוש, הגיעה רוח מזרחית עזה (שרקיה או חמסין) וון אמון וספינתו הצליחו לפרוץ את טבעת המצור ו"לעוף" לקפריסין.

כאן נקרע הפפירוס, ואיננו יודעים את סופו של הסיפור – האם הצליח להגיע בשלום למקדש במצרים עם מטען העצים שרכש בעמל כה רב? מכל מקום, המגילה מספרת לנו על הרבה דברים נוספים: על התערערות שלטונה של מצרים באזור, על שליטתם של הת'כר או הסיקילים, אחד מ"גויי הים" הנזכרים במקרא, על העיר דור ונמלה, על נתיבי הסחר לאורך החופים והסחורות שעברו בהן, ועל התהוות החוק והמשפט הימי כבר בתקופה קדומה זו.

לוחמה ימית

חופי הארץ היו מאז ומתמיד זירת מלחמה בין הכוחות הפעילים באזור
במשך כ-3,000 שנה היתה ספינת המלחמה כלי שיט קל וארוך עשוי עץ, שהונע על ידי חותרים מחזיקי משוט. רק עם המצאת התותח בעת החדשה התפתחו לראשונה אוניות המלחמה הגדולות
הארכיאולוגיה הימית חשפה בחוף הכרמל שרידים רבים של הלוחמה הימית: איל נגיחה של ספינה הלניסטית, נס של יחידה יהודית בצי הביזנטי, קסדות אשוריות, חרבות צלבניות ואפילו צוללת איטלקית

חופי הארץ היוו זירת מלחמה מתמדת בין כל הכוחות הפעילים באזור. כבר בתקופת הברונזה (התקופה הכנענית) נלחמו הציים המצריים ב"גויי הים", ומאז מלחמת היוונים בפרסים לא חדלו ציי מלחמה לפקוד את החופים.

במשך כ-3,000 שנה היתה ספינת המלחמה כלי שיט קל, ביחסי אורך רוחב של 1:5 עד 1:7, שהונע על ידי חותרים מחזיקי משוט, אך נעזר גם במפרשים להפלגות ארוכות. כאלה היו הטרירמות היווניות והגלירות האיטלקיות, שבהן חתרו כ-200 איש ויותר. רק במאה ה-15, בתחילת העת החדשה, עם המצאת הנשק החם והתפתחות התותחים, נעלמו ספינות המלחמה המונעות במשוטים מהימים, וספינות המפרש הגדולות תפסו את מקומן.

עד המאה ה-19 היו הספינות בנויות עץ, ולכן שריפה הייתה הסכנה הגדולה ביותר בעבורן. הארכיאולוגיה הימית חשפה בחוף הכרמל שרידים של כל שלבי הלוחמה הימית: איל נגיחה של ספינה הלניסטית, נס של יחידה יהודית בצי הביזנטי ('נס שקמונה'), קסדות אשוריות, חרבות צלבניות, רימוני יד של "אש יוונית", תותחים קלים וכבדים מכל שנות השלטון העות'מאני, ועד הצוללת האיטלקית "שירה", שהוטבעה במפרץ חיפה במלחמת העולם השנייה.

הגנת החופים בתקופה המוסלמית

המוסלמים שהשתלטו על הארץ במאה השביעית לספירה היו נתונים למתקפות חוזרות ונשנות מצד הצי הביזנטי, ולכן בנו מערכת מצודות חופיות
המצודות היו קשורות במערכת של משואות אש ועשן אל פנים הארץ כדי להתריע על התקרבות אויב
לאחר התקופה הצלבנית, תחת שלטון הממלוכים והעות'מאנים, הוחלפו המצודות במסגדים
מסגדים כאלה פזורים עד היום לאורך החופים, ביניהם סידנא עלי (הרצליה), נבי רובין (פלמחים), נבי יונס (אשדוד) ושייח' עוואד (אשקלון)

המוסלמים, שהשתלטו על הארץ ב-640 לספירה היו חסרי ידע וכוח ימי. הם היו נתונים להתקפות חוזרות ונשנות של הצי הביזנטי, והחוף הפך לשטח הפקר מסוכן. תשובתם לבעיה זו הייתה הקמת מערכת של מצודות חופיות – בערבית "ריבאט" (וברבים "ריבאטאת") – שלעתים נצמדו לערים קיימות ולרוב עמדו בפני עצמן. הן אוישו בדרך כלל על ידי מתנדבים, חלקם אנשי דת שראו בנוכחות בריבאטאת מילוי המצווה הדתית של הג'יהאד – המלחמה בכופרים.

המצודות היו קשורות במערכת של משואות אש ועשן אל פנים הארץ, והיו אמורות להודיע על התקרבות האויב. הן עסקו גם בפדיון שבויים, שהיו מובלים באניות אל החוף למטרה זו. שרידים למצודות כאלה, מהתקופה המוסלמית הקדומה (שלטון האומיים, העבאסים והפאטימים), נמצאו במקומות רבים לאורך החוף, כמו כפר לאם (הבונים), אלבורג' בדור-נחשולים ואשדוד.

לאחר התקופה הצלבנית, תחת שלטון הממלוכים והעות'מאנים, הוחלפו המצודות במסגדים על שם אישים קדושים, ופעם בשנה התקיימה לכבודם "זיארה" – מעין עלייה לרגל, ששימשה גם היא למטרת התראה על איום מתקרב, שכן תאריכי הזיארות נקבעו בדרך כלל לעונות הספנות. מסגדים כאלה פזורים עד היום לאורך החופים, כמו סידנא עלי (הרצליה), נבי רובין (פלמחים), נבי יונס (אשדוד) ושייח' עוואד (אשקלון).

מסגד סידנא עלי מצפון להרצליה (תצלום: עומר זיו)

שוד ים

שוד הים שגשג כאשר השליטה בים הייתה חלשה או שנויה במחלוקת
מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו ידוע על פיראטים יהודים שלקחו חלק במרד הגדול נגד הרומאים
רק ב-1856 חתמו כל מדינות אירופה על הצהרה המוציאה אל מחוץ לחוק את שוד הים לכל צורותיו

כאשר השליטה בים הייתה חלשה או שנויה במחלוקת, שגשג שוד הים. לא תמיד ניתן היה להבחין בין הסוחרים, השודדים וכוחות ימיים סדירים. מקומות מסוימים התאימו במיוחד לפעילות זו,- בעיקר מקומות גבוהים ושולטים על סביבתם, שנתיבי שיט קבועים עברו בקרבתם. אלה הפכו ל"קני שודדים", כמו אולי תל גדור (בתחומי גבעת אולגה) בתקופה הרומית. ביפו ידוע לנו מתיאוריו של יוסף בן מתתיהו על פיראטים יהודים שלקחו חלק במרד הגדול נגד הרומאים.

בשלהי ימי הביניים ותחילת העת החדשה היו חופי הארץ מותקפים תדיר בידי האבירים ההוספיטאלרים ממלטה, שראו עצמם כלוחמי גרילה כנגד העות'מאנים, אך פעלו כשודדי ים לכל דבר. שליט עכו דאהר אל-עומר שיתף אתם פעולה. רק ב-1856 חתמו כל מדינות אירופה על הצהרה המוציאה אל מחוץ לחוק את שוד הים לכל צורותיו, אך הוא קיים בעולם עד ימינו.

מסע נפוליאון

המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה הגיע לארץ בשנת 1799 במסגרת המערכה לכיבוש מצרים וסוריה
במשך כחודשיים הוא צר על העיר עכו, אך לבסוף נאלץ לסגת מבלי שכבש אותה
הצבא הנסוג נטש את תותחי המצור הכבדים שנשא עמו באזור חוף דור-טנטורה, ואחד מהם נמשה מהים ומוצג כיום במוזיאון המזגגה

בשנת 1799 הגיע המצביא הצרפתי נפוליאון בונפרטה לגבולות הארץ, במסגרת המערכה לכיבוש מצרים וסוריה. הצבא הצרפתי נע מדרום לצפון והגיע עד עכו. במשך כחודשיים הוא צר על העיר ולבסוף נאלץ לסגת. בקרב הצבא היו פצועים רבים, ומגפת דבר עשתה בו שמות.

נפוליאון לא יכול היה לקבל עזרה ותגבורת בדרך הים, מפני שהאנגלים חיסלו את הצי הצרפתי בקרב אבו קיר במצרים לפני תחילת המסע לארץ. בדור-טנטורה נאלץ הצבא לנטוש את תותחי המצור הכבדים שנשא עמו. אחד התותחים הללו נמשה מהים והוא מוצג כיום במוזיאון המזגגה, יחד עם מודלים של ספינות בנות הזמן.

נפוליאון לקח אתו למסעו בארץ קבוצה של מדענים וחוקרים, שתיעדו את המסע במפות, באיורים ובכתב. כתוצאה מכך הופנתה תשומת הלב העולמית למקום והחלה למעשה תקופה חדשה בתולדות ארץ ישראל - הן מבחינת המעורבות של מעצמות אירופה והן מבחינת המחקר.

נפוליאון צר על חומות עכו ב-1799 (תצלום: ויקיפדיה)