עם התחזקות העניין ומגמות הפעילות בתחום הטיולים הרגליים, הפכו שבילי הליכה, בארץ ובעולם, בסיס לפיתוח תרבות של פנאי ונופש, לתשתית ליצירת מודעות ציבורית לשמירה על הסביבה ולכלי משמעותי בפיתוח תיירותי.
גם בישראל התפתחה מאוד תרבות ההליכה וטיולי השבילים ומאות שבילים מסומנים, באורך כולל של אלפי קילומטרים, כבר קיימים ברחבי הארץ והולכים בהם מאות אלפי מטיילים רגליים בישראל, הן כבודדים והן במסגרות פרטיות וציבוריות. הדרישה לגילויים של חלקי ארץ שניתן להגיע אליהם כמעט רק ברגל, הרגישות לערכי שמירת טבע והסקרנות הטבועה בציבור המטיילים הם הגורמים העיקריים להתפתחותה של תרבות ההליכה בארץ ובעולם. יחד עם זאת, שביל הים איננו מכוון רק לאוהבי ההליכה והים בישראל. לשביל הים יש פוטנציאל גדול להיות מוקד משיכה גם לתיירות מחו”ל, שכן שבילי הליכה איכותיים מושכים אליהם תיירות עצמאית והרפתקנית.
עם התחזקות העניין ומגמות הפעילות בתחום הטיולים הרגליים, הפכו שבילי הליכה, בארץ ובעולם, בסיס לפיתוח תרבות של פנאי ונופש, לתשתית ליצירת מודעות ציבורית לשמירה על הסביבה ולכלי משמעותי בפיתוח תיירותי.
גם בישראל התפתחה מאוד תרבות ההליכה וטיולי השבילים ומאות שבילים מסומנים, באורך כולל של אלפי קילומטרים, כבר קיימים ברחבי הארץ והולכים בהם מאות אלפי מטיילים רגליים בישראל, הן כבודדים והן במסגרות פרטיות וציבוריות. הדרישה לגילויים של חלקי ארץ שניתן להגיע אליהם כמעט רק ברגל, הרגישות לערכי שמירת טבע והסקרנות הטבועה בציבור המטיילים הם הגורמים העיקריים להתפתחותה של תרבות ההליכה בארץ ובעולם. יחד עם זאת, שביל הים איננו מכוון רק לאוהבי ההליכה והים בישראל. לשביל הים יש פוטנציאל גדול להיות מוקד משיכה גם לתיירות מחו”ל, שכן שבילי הליכה איכותיים מושכים אליהם תיירות עצמאית והרפתקנית.
עם התחזקות העניין ומגמות הפעילות בתחום הטיולים הרגליים, הפכו שבילי הליכה, בארץ ובעולם, בסיס לפיתוח תרבות של פנאי ונופש, לתשתית ליצירת מודעות ציבורית לשמירה על הסביבה ולכלי משמעותי בפיתוח תיירותי.
גם בישראל התפתחה מאוד תרבות ההליכה וטיולי השבילים ומאות שבילים מסומנים, באורך כולל של אלפי קילומטרים, כבר קיימים ברחבי הארץ והולכים בהם מאות אלפי מטיילים רגליים בישראל, הן כבודדים והן במסגרות פרטיות וציבוריות. הדרישה לגילויים של חלקי ארץ שניתן להגיע אליהם כמעט רק ברגל, הרגישות לערכי שמירת טבע והסקרנות הטבועה בציבור המטיילים הם הגורמים העיקריים להתפתחותה של תרבות ההליכה בארץ ובעולם. יחד עם זאת, שביל הים איננו מכוון רק לאוהבי ההליכה והים בישראל. לשביל הים יש פוטנציאל גדול להיות מוקד משיכה גם לתיירות מחו”ל, שכן שבילי הליכה איכותיים מושכים אליהם תיירות עצמאית והרפתקנית.
אדם וים כיום
המרחב הימי של ישראל
-
לישראל שליטה ריבונית במים הטריטוריאליים שלה, עד 22 ק"מ מקו החוף
-
בנוסף לכך, לישראל יש גם זכות ניצול בלעדית של "המים הכלכליים", עד למרחק של כ 135 ק"מ מהחוף – בקו האמצע בין ישראל וקפריסין
-
במים הכלכליים פוטנציאל לפיתוח בתחום האנרגיה, התחבורה, החקלאות ועוד, אך לצד הפיתוח קיימת סכנה לפגיעה בסביבה הימית
חוק הים הבינלאומי החדש מעניק למדינות, כולל ישראל, שליטה ריבונית במים הטריטוריאליים שהורחבו עד 12 מיל ימי (כ-22 ק"מ), ובנוסף לכך, למספר גדול של מדינות, גם זכות לניצול כלכלי בלעדי של האזור הצמוד להם, ברוחב 200 מיל ימי (370 ק"מ). בישראל גבול המרחב הימי הוא בקו האמצע בין ישראל וקפריסין, במרחק של 130-170 ק"מ מערבה מן החוף וכן קו הגבול הימי עם לבנון בצפון ועם מצרים ורצועת עזה בדרום, גבולות שמעמדם המשפטי טרם נקבע סופית. בישראל משתרע אזור זה על 26,000 קמ"ר, שטח הגדול משטחה היבשתי של המדינה, ומהווה פוטנציאל נרחב להתפתחות בתחומים שונים – אנרגיה, תחבורה, חקלאות, מזון, תיירות ועוד. כל אלה מתנגשים תכופות אלה באלה, וכולם יחד מהווים איום גדול על האיזון העדין בסביבה הימית.
בהיעדר תכנית למרחב הימי וכלי ניהול אפקטיביים ליישומה, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך, הן לפיתוח והן לסביבה הימית. משרדי הממשלה עוסקים היום באישור מסמך מדיניות למרחב הימי, וכן בסיום חקיקת חוק האזורים הימיים המגדירים את החזון, את עקרונות התכנון והניהול וכן את כללי הפעילות של השימושים השונים במרחב הימי, תוך ניצול הזדמנויות והסדרת קונפליקטים בראייה כוללת וארוכת טווח. המסמך קורא להקמת מרכז מידע ימי לאומי מחד, ומאידך – הקמת סמכות מרכזית שתהווה פלטפורמה לתיאום וקידום כלים לניהול אינטגרטיבי, תוך שיתוף הציבור וגופים בעלי עניין.
המרחב הימי של ישראל (המים הכלכליים) משתרע עד קו האמצע בין ישראל וקפריסין במרחק של כ-130-170 ק"מ מערבה מקו החוף (תצלום: תכנית ימית לישראל, הטכניון)
נפט וגז
-
כבר מימי המנדט הבריטי נעשו מאמצים למציאת נפט וגז בישראל, אך ללא תוצאות
-
התמונה השתנתה באופן דרמטי בשנת 1999, אז התגלו לראשונה שדות גז גדולים מול חופי ישראל
-
לאחר אישור מתווה הגז החלה הקמת מערכת הולכה שתוביל את הגז הטבעי למפעלים, לתחנות כוח ולבסוף גם למגזר הפרטי
-
העצמאות האנרגטית וההכנסות ממסי הגז הם בגדר מהפכה בכלכלת ישראל
מכיוון שבמרבית המדינות השכנות לישראל מצויים מאגרי נפט עצומים, נעשו מאמצים למציאת נפט בישראל כבר מתחילת ימי המנדט הבריטי, אך ללא תוצאות. לאחר קום המדינה הוקמו מספר חברות לחיפושי נפט, וכן מוסדות ממשלתיים אשר סיפקו תמיכה מקצועית לפעילויות, ובראשם המכון הגיאופיסי, אשר מבצע סקרים מגנטומטריים וסיסמיים, והמכון הגיאולוגי, אשר מספק שירותי מעבדה. מאז בוצעו בישראל כ-480 קידוחי נפט וגז ביבשה ובים, שרובם לא הניבו כמויות מסחריות.
התמונה השתנתה באופן דרמטי בשנת 1999, אז התגלו לראשונה שדות גז גדולים מול חופי ישראל. החל משנת 2004 הוחל בהפקה מסחרית של גז, המשמש את חברת החשמל להפעלת חלק מתחנות הכוח שלה, שהשתמשו עד אז במזוט. בשנים 2009-10 התגלו מאגרי גז גדולים מול חופי חיפה (תמר, לווייתן) וחדרה (דלית 1). הגז התגלה בעומקים של כ-1,500 עד 2,000 מ' ובמרחק כ-60 עד 100 ק"מ מהחוף, בתחום המים הכלכליים של ישראל. בנוסף התגלו בשנים האחרונות בעומקי מדף היבשת של ישראל שני מאגרי גז גדולים נוספים, כריש ותנין, שפוטנציאל ההפקה שלהם נאמד בעשרות רבות של מיליארדי מ"ק של גז טבעי.
לאחר ויכוחים רבים על מתווה ההסכם בין המדינה וחברות הגז הוחל בהקמתה של מערכת הולכה וחלוקה ארצית, שתביא את הגז לכל מפעל בארץ, ובהמשך גם למגזר הפרטי. סביב מערכת זו מתנהלים עדיין ויכוחים ציבוריים רבים, אך אין ספק שהעצמאות האנרגטית וההכנסות ממסי הגז על החברות המפיקות הם בגדר מהפכה בכלכלת ישראל.
אסדת קידוח הגז תמר מול חופי אשדוד ואשקלון (תצלום: כלכליסט, יח"ץ)
מפת שדות ונתיבי הגז הטבעי של ישראל (תצלום: ויקיפדיה)
התפלת מים
-
התפלת מי ים הפכה בשנים האחרונות למקור משמעותי של מים במשק הישראלי
-
המתקנים ממוקמים באשקלון, באשדוד, בפלמחים, בשורק ובחדרה, ומתקן שישי מיועד לקום בגליל המערבי
-
מתקני ההתפלה מספקים כיום כ-500 מלמ"ש (מיליון מטר מעוקב לשנה), ועד לשנת 2020 יספקו 750 מלמ"ש, המהווים את סך כל הצריכה הצפויה למי שתייה בארץ
מאזן המים של ישראל הוא שלילי, כלומר - המדינה משתמשת ביותר מים מכמות הגשם הממוצעת וממקורות המים המתוקים האחרים הזמינים. לאורך השנים השתכלל משק המים במדינה והיום היא נחשבת למתקדמת ביותר בעולם בנושא זה, הודות להובלת מים ("המוביל הארצי"), מיחזור שפכים, אגירת מי גשמים, השקיה חסכונית ושימוש מושכל במים.
אך כל זה לא מספיק, ומאז שנות השמונים נעשו נסיונות בהתפלת מים, תחילה באילת ובים המלח. ההתפלה אפשרית לא רק ממי הים, אלא גם ממים מליחים שמקורם בשאיבה ובבארות, המקטינים את הוצאות הייצור (מים מליחים הם מים שרמת המלחים בהם גבוהה מזו של מי שתייה, אך נמוכה מזו של הים). אמנם קיימים בארץ עשרות מתקנים קטנים המשתמשים במים מליחים להתפלה, אך מרבית המים המותפלים מגיעים ממתקנים גדולים היושבים לאורך החוף ומשתמשים במי ים. המתקנים ממוקמים באשקלון, באשדוד, בפלמחים, בשורק ובחדרה, ומתקן שישי (הגדול מסוגו בעולם שיפיק כ 200 מיליון מ"ק בשנה) מיועד לקום בשורק ומתקן נוסף יקום כנראה בגליל המערבי. מתקנים אלה היו בעת הקמתם בין הגדולים בעולם מסוגם. כולם פועלים בשיטת האוסמוזה ההפוכה, ועם התחלת השימוש בגז טבעי יירדו ההוצאות לתפעולם ויצטמצם הזיהום הנלווה.
בסוף תהליך ההתפלה נוספים למים מינרלים חיוניים לבריאות הציבור. המים המושבים לים בסוף התהליך, בריכוז מלח גבוה מאוד, נמצאים בפיקוח המשרד להגנת הסביבה, ונראה שאינם משפיעים לרעה על הסביבה הימית. כיום מותפלים כ-600 מלמ"ש (מיליון מטר מעוקב לשנה), עד לשנת 2030 יותפלו כנראה 1,000 מלמ"ש, המהווים את סך כל הצריכה הצפויה למי שתייה בארץ. "המוביל הארצי החדש" מחבר את כל מתקני ההתפלה למערכת המים הארצית.
מתקני ההתפלה של חברת מקורות באשדוד (תצלום: מקורות, נפתלי הילגר)
אקוויפר החוף
-
אקוויפר החוף הוא שכבת סלע המכילה מים, שרוחבה כ-20 ק"מ והיא משתרעת על פני 120 ק"מ, מקיסריה ועד עזה
-
האדם גילה את סוד חפירת הבארות באזור החוף עוד בתקופה הפרהיסטורית. הבארות הקדומות ביותר התגלו ביישובים הפרהיסטוריים הטבועים בחוף הכרמל
-
הפרדסים שניטעו ביישובי החוף במאה העשרים הסתמכו בעיקר על מי האקוויפר
-
כיום, הפיתוח המואץ של אזור החוף גורם לכך שמי גשמים הפסיקו לחלחל לאקוויפר, והמים הקיימים חשופים לזיהומים שונים
אקוויפר החוף הוא שכבת סלע המכילה מים, המשתרעת ברצועה שאורכה 120 ק"מ, רוחבה עד 20 ק"מ מהחוף ועובייה 160-180 מ'. קיבולת המים של אקוויפר החוף היא 20 מיליארד מ"ק. אקוויפר החוף משתרע מעזה ועד קיסריה - צפונה משם המבנה הגיאולוגי מונע את היווצרותו. המים באקוויפר מגיעים ברובם ממי גשמים ובחלקם מנחלים ומשטפונות. בסמוך לים, מי התהום קרובים מאוד לפני הקרקע.
האדם גילה את סוד חפירת הבארות באזור החוף עוד בתקופה הפרהיסטורית. הוא ידע לחפור ולחדור למפלס מי התהום בעומק כמה מטרים מפני הקרקע, אך לא לפרוץ את הפן הבייני שבין המים המתוקים והמלוחים. הבארות הקדומות ביותר התגלו ביישובים הפרהיסטוריים הטבועים בחוף הכרמל, ובחוף דור ניתן להבחין בים בפי הבאר העגולה שהיתה בשימוש עוד במאה העשרים. הפרדסים שניטעו ביישובי החוף והיוו ענף פרנסה חשוב בארץ הסתמכו בעיקר על מי האקוויפר, שנשאבו מבארות.
כיום, כאשר אזור החוף הוא המיושב ביותר בישראל, השטחים המרוצפים והסלולים אינם מאפשרים למי הגשמים לחלחל לקרקע ולהגיע לאקוויפר. צורכי האוכלוסייה מביאים לשאיבת יתר של מים ממנו, והיום כיוון הזרימה התהפך – מי הים חודרים לאקוויפר ממערב וממליחים אותו. רוב הבארות יצאו מכלל שימוש. בנוסף, נתון האקוויפר לסכנה גוברת של זיהום מביוב וממזבלות, דשנים חקלאיים וחומרי הדברה, דלק ושפכים תעשייתיים וכן זיהומים שונים המגיעים דרך הנחלים, חלקם משטחי יהודה ושומרון. ההתמודדות עם אתגרים אלה רק מתחילה.
באר המים המתוקים למרגלותיו הדרומיים של תל דור (תצלום: אליק אדלר)
דיג
-
דגים משומרים בשיטות שונות היו מקור עיקרי לחלבון לאורך ההיסטוריה, כמו קופסאות הטונה בימינו
-
לאורך חופי ישראל נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים רבים שמעידים על פעילות דיג ענפה, ביניהם ווים, מצופים ומשקלות לרשתות, מחטים לקליעה ואף פנסים לפיתוי הדגים
-
הדגה בחופי הים התיכון נפגעה קשות בגלל דיג-יתר, וענף הדיג מספק כיום כשלושה אחוזים בלבד מצריכת הדגים בישראל
-
כדי למנוע פגיעה נוספת בדגה, החל בארץ תהליך של הכרזת שמורות ימיות שבהן הדיג אסור ונחקק חוק הדיג, שמטיל על הדיג מגבלות רבות
בדומה לציד, היה הדיג בין האמצעים הקדומים ביותר לקיום האדם. עד לעת החדשה, שיטות הדיג לא השתנו הרבה במשך אלפי שנים – מלכודות, צלצלים, חצים, חכות ורשתות. אביזרי דיג נמצאו בכל האתרים הארכיאולוגיים לאורך החופים ואף על קרקעית הים, והם כוללים ווים, מצופים ומשקלות לרשתות, מחטים לקליעה ואף פנסים לפיתוי הדגים. הממצאים הללו מעידים על ניצול של נישות רבות ושונות: דגי להקה, דגי קרקעית חולית וקרקעית סלעית, סרטנים וצדפות.
דגים משומרים בשיטות שונות היו מקור עיקרי לחלבון לאורך ההיסטוריה, כמו קופסאות הטונה בימינו. השיטות הנפוצות ביותר היו ייבוש והמלחה. עוד לפני קום המדינה נעשו נסיונות לפתח את הדיג העברי, ולאחר מלחמת העצמאות הוקמו יישובים רבים לאורך החוף, במטרה "לכבוש את הים". אך מאמצע שנות השישים קרס הענף, בגלל הקמת סכר אסואן וכן בשל דיג-יתר, ועיקר הפעילות עברה לחקלאות ימית – בריכות דגים ביבשה ובים.
כדי למנוע פגיעה נוספת בדגה, החל בארץ תהליך של הכרזת שמורות ימיות שבהן הדיג אסור באופן גורף. בנוסף, נחקק חוק הדיג, שמטיל מגבלות רבות על הדיג לאורך החוף הים-תיכוני: מגבלות עונתיות, כמותיות, גודל העין ברשת, סוג הרשת ועוד. בנוסף, כיום אסור לדוג בקרבת החוף באמצעות מכמורתנים – ספינות שגוררות רשת על הקרקעית ומוציאות דגה ובעלי חיים נוספים ללא אבחנה. ענף הדיג בישראל מספק כיום כשלושה אחוזים בלבד מצריכת הדגים בישראל.
דייגים בחופי אכזיב – ראש הנקרה (תצלום: אליק אדלר)
חקלאות ימית
-
גידול דגים בבריכות מתועד במצרים ובסין כבר בתקופת הברונזה הקדומה, לפני כ-5,000 שנה
-
בתקופה הרומית היו בריכות דגים פרטיות בחצרות וילות סמל מעמד, וכאלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים כגון תל תנינים וקיסריה
-
לאחר קריסת ענף הדיג בים הפתוח בשנות השישים, נבנו בריכות דגים רבות באזור חופי הכרמל
-
הקרקע החרסיתית האטימה למים שבין רכסי הכורכר התאימה במיוחד למטרה זו, שכן היא חסכה במשאבים לאיטום הבריכות
גידול דגים בבריכות מתועד במצרים ובסין כבר בתקופת הברונזה הקדומה, לפני כ-5,000 שנה. בתקופה הרומית הפכו הפיסצינות – בריכות לגידול דגים – לסמל מעמד, ווילה המכבדת את בעליה כללה בריכה כזאת, שם יכלו בעל הבית ואורחיו לדוג דגים חיים ולהעלותם על שולחנם מיד לאחר הרחצה בבית המרחץ הפרטי הסמוך. בריכות כאלה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ, כגון תל תנינים וקיסריה.
משנות השישים של המאה שעברה, לאחר קריסת ענף הדיג בים הפתוח, נבנו בריכות דגים נרחבות בעורף החוף, בעיקר בחופי הכרמל, וגם במקומות אחרים בארץ שנמצאו בהם אדמות ביצה ומים מליחים שלא התאימו לגידולים חקלאיים אחרים. הקרקעית החרסיתית של המרזבות שבין רכסי הכורכר בחוף הכרמל התאימה במיוחד למטרה זו, שכן היא חסכה במשאבים לאיטום הבריכות.
בבריכות גידלו בתחילה קרפיונים, אולם במשך הזמן הוכנסו לבריכות מינים רבים של דגים – אמנון, בורי (קיפון), דניס (ספרוס זהוב), לברק ומוסר. לאחרונה החלו לגדל גם מיני דגים מיובאים (ברמונדי) וכן דגי נוי (קוי). כיום נעשים נסיונות בגידול דגים בכלובים בים, אך התנאים בים הפתוח מקשים מאוד על כך.
בריכות הדגים בקיבוץ מעגן מיכאל
ספורט ימי
-
"אגודת יורדי ים זבולון", שקמה בימי המנדט הבריטי, הכשירה אלפי חניכים בשחייה, בשיט ובמקצועות הים השונים
-
האגודה היוותה את הבסיס לשאר האגודות הימיות שקמו במסגרת "הפועל”, "מכבי", "צופי ים" ועוד, וכן "החבל הימי לישראל" (חי"ל) ובתי הספר הימיים
-
כיום כולל הספורט הימי בישראל ענפים רבים, חלקם תחרותיים – גלישת גלים ורוח, גלישת עפיפונים וחתירה (SUP), קיאקים, צלילה חופשית וצלילת מכשירים, סקי מים ואופנועי ים
בימי המנדט הבריטי קמה "אגודת יורדי ים זבולון" במטרה לחנך דור של ימאים עבריים. האגודה הכשירה בסניפיה הרבים, שהתפרשו לאורך חופי הארץ ואף בכנרת, אלפי חניכים, שסייעו בין היתר בהקמת נמל תל אביב, בהעפלה ובהקמת חיל הים וצי הסוחר של ישראל.
בתקופה זו התמקדה הפעילות בשחייה, שיט חתירה ומפרשיות, וכן כמובן בהכשרה למקצועות הים השונים. "אגודת יורדי ים זבולון" היוותה את הבסיס לשאר האגודות הימיות שקמו במסגרת "הפועל”, "מכבי", "צופי ים" ועוד, וכן "החבל הימי לישראל" (חי"ל) ובתי הספר הימיים.
לאחר קום המדינה עבר הדגש בהדרגה לספורט התחרותי, תוך משבר קשה באגודות הוותיקות. אך המהפך נשא פרי, ואליפות העולם הראשונה שבה זכתה ישראל היתה בשיט מפרשיות מדגם 420, ומאז התווספו שיאים חדשים בשיט, גלישה ושחייה. כיום כולל הספורט הימי בישראל ענפים רבים נוספים – גלישת גלים ורוח, גלישת עפיפונים וחתירה (SUP), קיאקים, צלילה חופשית וצלילת מכשירים, סקי מים, אופנועי ים ועוד.
גולשי קייט-סרפינג בחופי בת גלים בחיפה (תצלום: עוזי פז)