נמל עתלית
נמל עתלית היה מהחשובים בנמלים של מישור החוף. על קרקעיתו התגלה קנקן חרס התקופה הכנענית הקדומה (לפני כ-5,000 שנה) ובו צדפות מהנילוס, עדות לסחר ימי משגשג לאורך חופי הארץ. עוגני אבן רבים שנמצאו במפרצי עתלית מעידים גם הם על סחר ימי פעיל ביותר, החל מתקופת הברונזה התיכונה.
נמל עתלית המשיך לתפקד גם בתקופה הישראלית הקדומה (אלף ראשון לפנה"ס). שני איי כורכר קטנים תוחמים את הנמל במערבו. שובר גלים שחיבר בין האיים ושובר גלים נוסף מצפון הפכו את הנמל למוגן. על שוברי הגלים הותקנו רציפים ובקצותיהם נבנו מגדלים מלבניים.
נמל עתלית תפקד גם בתקופה הצלבנית (במאות 12-13 לספירה). באותם ימים הוסיפו לו ביצור גדול, המשך לחומת המבצר, ושני טורים של עמודי אבן שחסמו חדירה לנמל במים הרדודים. בתקופה הצלבנית נבנה מזח גם במפרץ הדרומי, שהמשיך לשמש עד סוף התקופה העות'מאנית.
מגילת ון אמון
מגילת ון אמון היא פפירוס שנכתב בשנת 1,075 לפנה"ס בערך, שלהי התקופה הכנענית המאוחרת וראשית התקופה הישראלית הקדומה. המגילה התגלתה בשנת 1890 במצרים התחתונה. היא מגוללת את סיפור מסעו של ון אמון, כהן במקדש אמון במצרים, שנשלח ללבנון לשם בניית סירה לאל אמון.
ון אמון צויד בצרור מזומנים ויצא לדרכו בספינה שהפליגה צפונה. לאחר כמה ימי מסע עגנה הספינה בנמל דור, לצד ספינות רבות נוספות. בתקופה זו שלטו בדור הסיקילים (מוכרים גם כת'כר), חלק מקבוצת עמים המכונה גויי הים (אליהם השתייכו גם הפלישתים). ון אמון ירד לבלות בחוף וצרור הכסף שלו, שנשאר בספינה, נגנב ממנו על ידי אחד מאנשי הספינה.
ון אמון פנה לשליט דור, ריבון הנמל, ודרש ממנו את הכסף וסיוע בתפיסת הגנב. המלך לא נבהל מהכוהן המצרי וסירב להיענות לבקשתו, בטענה שהכסף נגנב על ידי איש צוות מצרי, הנתון לסמכותו של רב החובל של הספינה. ון אמון המתוסכל המשיך במסעו ובחוף צור גנב כסף מאונייה של העיר דור. מצויד בכסף הפליג לעבר גבל (ביבלוס, ראה ערך עוגנים), כש-11 ספינות של מלך דור רודפות אחריו. לאחר קשיים רבים הצליח ון אמון לבצע את עסקת קניית העצים, אך כשפנה לחזור למצרים, מצא את הספינות מדור צרות על נמל גבל. על סף ייאוש, הגיעה רוח מזרחית עזה (שרקיה או חמסין) וון אמון וספינתו הצליחו לפרוץ את טבעת המצור ו"לעוף" לקפריסין.
כאן נקרע הפפירוס, ואיננו יודעים את סופו של הסיפור. מכל מקום, המגילה שופכת אור על פרטים רבים של נתיבי המסחר ועל חוק ומשפט בתקופה כה קדומה.
זכוכית
זכוכית היא חומר מלאכותי שנוצר משריפה של חול (צורן), אשלגן ונתרן בטמפ' של C1,1000. אשלגן ונתרן הם יסודות שנמצאים בשפע באצות. מקורות עתיקים מספרים שהפיניקים גילו את סוד ייצור הזכוכית ליד נחל הנעמן (בלוס) בחוף עכו, אך ידוע שזכוכית הייתה בשימוש במצרים כבר באלף השלישי לפנה"ס.
הזכוכית בראשיתה הייתה אטומה ושימשה לציפוי כלי חרס ותכשיטים. באלף השני לפנה"ס הופיעו כלי הזכוכית הראשונים, ומאז הלכה והשתכללה הטכניקה של ייצורם, כשהחוף הפניקי, ובמיוחד העיר צור, מוביל ומפורסם בתחום זה ברחבי העולם העתיק. נראה כי באזור צור נמצאו חומרי הגלם המתאימים ביותר לייצור זכוכית משובחת.
ניפוח הזכוכית וייצור זכוכית שקופה ושטוחה החלו בתקופה הרומית, לפני כ-2,000 שנה. לאורך החוף נמצאו מרכזים רבים לייצור זכוכית. גושי זכוכית גולמית נמצאו על קרקעית הים כחלק ממטענן של ספינות טרופות. גוש ענק של זכוכית גולמית מוצג לראווה בגן לאומי בית שערים.
המסורת המקומית של ייצור זכוכית איכותית נמשכה עד התקופה הצלבנית ואז עברה לאירופה דרך ונציה ומוראנו.
צבע הארגמן
ארגמן הוא צבע בגוון סגול אדמדם. בימי קדם היה זה צבע יקר ערך, שנקשר בבגדי מלכות. צבע הופק מחלזונות ימיים הנקראים ארגמונים. בחופי הארץ קיימים שלושה מינים של חלזונות ששימשו מקור לארגמן – ארגמון חד־קוצים, ארגמון קהה־קוצים וארגמנית סמוקת־פה. נראה שכל אחד מהם שימש להפקת צבע אחר על הקשת שבין תכלת לארגמן.
חומר הגלם לצבע הוא נוזל שקוף שנמצא בבלוטה הסמוכה לזימים של החלזונות ומשמש אותם כנראה להגנה מפני טורפים, או בתהליך הרבייה. עם החשיפה לאור ולאוויר משנה הנוזל את צבעו בהדרגה לאדום-כחול עד אדום-סגול. להפקת כמות הצבע הדרושה לבגד אחד נדרשים אלפי חלזונות.
רק עשירים ובעלי מעמד גבוה יכלו להרשות לעצמם ללבוש בגד ארגמן. הצבע שימש סמל למעמד גבוה ולשלטון. היו עמים שאסרו על אנשים מן השורה ללבוש מלבושי ארגמן. גם בתנ"ך נזכרים התכלת והארגמן כסמלי מעמד ויוקרה.
הפיניקים התמחו בייצור ארגמן. שרידים לתעשייה זו, ערימות גדולות של קונכיות וכדי חרס מוכתמים בצבע, נמצאו בכל ערי החוף, במיוחד בעכו, בתל דור ובתל מור (הנמל הקדום של אשדוד). בימינו נעשים ניסיונות לחדש את ייצור הארגמן לשם צביעת טליתות. במוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים מדגימים את מלאכת ההפקה של הארגמן.
