דגים משומרים בשיטות שונות היו מקור חשוב לחלבון. בעבר שימרו אותם בייבוש ובהמלחה. בימינו קיימות כמובן שיטות נוספות.

עוד לפני קום המדינה נעשו ניסיונות לפתח את הדיג העברי. לאחר מלחמת העצמאות קמו יישובים לאורך החוף מתוך כוונה "לכבוש את הים". באמצע שנות ה-60, בשל הקמת סכר אסואן ודיג-יתר בים התיכון, ספג ענף הדיג מכה. הדגים העולים על שולחננו מקורם בעיקר מיבוא, מחקלאות ימית ומבריכות דגים.

כדי לסייע להתאוששות הדגה בים התיכון הוכרזו בישראל שמורות טבע ימיות. בתחום השמורות הימיות הדיג אסור לחלוטין. חוק הדיג מטיל גם הוא מגבלות על הדייגים ומכריז על מינים מסוימים כמוגנים ואסורים בדיג. החוק אוסר על דיג בעונות מסוימות, מציב מגבלות כמותיות, קובע את גודל "העין" ברשתות ואת סוג הרשתות המותרות לציד דגים. חוק הדיג מגביל את השימוש במכמורתנים – ספינות שגוררות רשת על קרקעית הים ולוכדות דגה ובעלי חיים נוספים ללא אבחנה.

ענף הדיג בישראל מספק כיום כ 2.5% בלבד מתצרוכת הדגים בישראל, ואי לכך מתקיימים דיונים ציבוריים ומקצועיים רבים בדבר נחיצותו של ענף דיג בישראל, לאור הנזק הסביבתי שהוא גורם.